הקפת הראש
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ז |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ', עמוד א' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכות א'–ו' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן קפ"א |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו מ"ג ספר החינוך, מצווה רנ"א |
  | |
הקפת הראש היא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לגברים לגלח את שער פאות הראש באופנים מסוימים. איסור זה הוא הבסיס הראשוני למנהג היהודי הנפוץ לגדל פיאות בצידי הראש.
מקור האסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאמר בספר ויקרא בפרשת קדושים בהתייחס "אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":[1]
לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.
על פי דברי חז"ל, "הקפת הראש" היא תספורת היוצרת כעין עיגול המקיף את הראש. בדרך הטבע השיער הצומח בצדעיים "שובר" את המעגל, והסרת השיער מן הצדעיים היא "הקפה".
טעם המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם[2] סובר שטעם האיסור הוא משום שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה, והתורה, ברצותה להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, אסרה להדמות להם. נראה שהרמב"ם למד זאת מהקשר המצוות הסמוכות: איסור אכילה על הדם, ניחוש, וכתובת קעקע.[3] בהתאם, הכליל הרמב"ם את איסור הקפת הראש בחטיבת "הלכות עבודה זרה" (פרק יב) שבמשנה תורה.
הטור[4] הסתייג מטעמו של הרמב"ם, וכתב: "זה אינו מפורש, ואין אנו צריכין לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו, אף אם לא נדע טעמן".[5]
גדרי האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאת הראש היא השיער שלפני האוזן (צדעיים, רקה) ומעליו: יש למתוח קו דמיוני מהקצה העליון של השיער במצח ועד לקצה האחורי של האוזן, ומה שמתחת מקום זה הוא פאת הראש. כלומר, "הקפת הראש" יוצרת שיער בקו ישר מהמצח ועד האוזן[6].
הקצה התחתון של פאת הראש שנוי במחלוקת:
- לפי דעה אחת כל השטח שמקביל לאוזן, עד הקצה התחתון, נכלל בפאה זו.
- לפי דעה אחרת רק המחצית העליונה מהשטח המקביל לאוזן, מן הבליטה של עצם הרקה (בערך במקביל לנקב האוזן) ומעלה, נחשבת ל"פאת הראש".[7]
התחום שלמטה מזה הוא "פאת הזקן" (שלה דינים שונים, לפחות לפי דעות מסוימות, ראו להלן),[8] או שגם אינו כלול ב"פאת הזקן" ומותר לגלחו בתער.[9]
יש אומרים שאיסור הקפת הראש הוא להסיר לגמרי את הפיאות, באופן שנוצר קו ישר בין אחורי האוזן לבין המצח ("משווה צדעיו"). לפיכך אם הושארו שערות כך שיש פיאה הניכרת - הרי זה מותר. זוהי דעת הרמב"ם,[10] לפי דעה אחרת, בכל השטח שלפני האוזן אין לגלח כלל, אפילו אם משאיר את רוב השערות, ואם הסיר אפילו שתי שערות בלבד מן הפיאה - הרי זה עובר בלאו.[11] מחמת הספק הכריע בשולחן ערוך:[12] "כל רוחב מקום זה - לא תיגע בו יד".
מבחינת אורך השערות, איסור הגילוח אין פירושו שאסור לגזור כלל את שער הפיאות. גם לפי השיטה שבהקפת הראש אסור להשתמש ב"מספריים כעין תער" (ראו להלן), הרי זה דווקא כשגוזר את השערות סמוך לעור הפנים.[13] יש מחמירים יותר, שצריך להשאיר שיער באורך כזה שניתן לקפל את השערה ("כדי לכוף ראשן לעיקרן").[14] המנהג הנפוץ להשאיר פיאות ארוכות איננו נדרש על פי ההלכה (ראו להלן).
צורת הגילוח האסורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש אומרים שאיסור הקפת הראש נאמר ללא כל הבחנה בין הכלים שבהם האדם משתמש, אם התספורת קוצצת את השיער עד סמוך לשורשו ("מספריים כעין תער").[15] ויש אומרים שגם בהם נאסרה רק השחתה בתער.[16] בשולחן ערוך[17] הביא את שתי הדעות, והכריע לחומרא מחמת הספק.
סירוק הפאות מותר, למרות החשש לתלישת שערות במהלך הסירוק.[18] והרב עקיבא איגר אסר לסרק או לתלוש[19].
קרחת מלאה הכוללת את הסרת הפיאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד נחלקו הדעות האם קרחת מלאה, הכוללת את שיער הראש עם הפיאות, כלולה אף היא באיסור הקפת הראש ("הקפת כל הראש - שמה הקפה"), או שמא האיסור נאמר רק על גילוח הפאות והשארת שיער הראש. האמורא ריש לקיש סבר שאינה הקפה (אבל היא אסורה מדרבנן),[20] ואילו שמואל סבר שאף זוהי הקפה האסורה (מדאורייתא).[21]
לדיון זה השלכה חשובה לגבי הבנת ההלכה על נזיר ומצורע, שזקוקים בשלב מסוים לגילוח מוחלט של שערם, האם יש בכך דחייה של איסור מן התורה (עשה דוחה לא תעשה). ואם כך הוא - הרי שכאשר יש ספק לגבי חיובו של הנזיר והמצורע בגילוח - אין לגלח, כי ספק מצווה אינו דוחה איסור. בברייתא המובאת בתלמוד[22] מוכח כדעה השנייה, וזוהי הדעה המקובלת בתלמוד ונקוטה להלכה.[23]
האחראים לקיום המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיסור להקיף נאמר הן על הסַפָּר והן על המסתפר ("מקיף וניקף"). איסורו של המסתפר קל יותר, מפני שהוא פסיבי, ולפיכך אינו נענש אלא אם כן סייע לספר באופן פעיל, כגון שהוא מקרב את ראשו אל הספר.[24]
אשה איננה מצווה באיסור זה, ובמקרה שצמחו לה שערות בפיאות - מותר לה להסירם.[25]
לגבי האפשרות של האשה לגלח את פיאותיו של האיש, וכן המגלח את פיאותיו של ילד קטן שאינו חייב במצוות, נחלקו אמוראים: רב הונא סבר שהמגלח ילד קטן - חייב, אף על פי שהקטן עצמו פטור אם גילח. רב אדא בר אהבה סבר שמאחר שהמסתפר פטור - גם הספר פטור. עוד נחלקו אמוראים אלה לגבי היתרה של האשה לספר: רב הונא סבר שהדבר מותר, כי מי שמותר להסתפר - מותר לספר. ואילו רב אדא בר אהבה סבר שהדבר אסור, כי "לא תקיפו" פירושו: אל תספרו ואל תסתפרו, ונמצא שהאשה המספרת איש מכשילה אותו באיסור התספורת.
רב הונא, על פי שיטתו, התיר לאשתו (שמה: חובה) לגלח את פיאותיהם של ילדיו הקטנים. רב אדא סבר שעל פי שיטת רב הונא שאסור לאיש לגלח ילד קטן - גם לאשה אסור, כאמור. לפיכך הגיב בחריפות על מעשי אשת רב הונא, וקילל אותו שיקבור את ילדיו. ואכן, התלמוד מספר שבכל ימי חייו של רב אדא בר אהבה ילדיו של רב הונא לא האריכו ימים.[26]
במחלוקתם על הקפת ילד קטן נפסק להלכה כדעה האוסרת.[27] במחלוקת על היתרה של האשה להקיף דעות הראשונים חלוקות: יש פוסקים כרב הונא המתיר[28] ויש פוסקים כרב אדא האוסר.[29]
מחמת האיסור על המסתפר, אסור להסתפר גם על ידי גוי. מאידך, לרוב הדעות מותר ליהודי לגלח את פיאותיו של גוי, או של אשה, מאחר שהמסתפר אינו חייב במצווה; ואין זה דומה לילד קטן, שאסור לגלח את פיאותיו למרות שאיננו חייב במצוות, מאחר שהקטן עתיד לגדול ולהגיע לכלל חיוב במצווה.[30]
מנהגים בעקבות המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות האיסור לגלח את פיאות עד שורשן, רבים נוהגים להשאיר פיאות ארוכות ומסולסלות. מנהג זה רווח בעיקר בחוגי החסידים, בהשפעת הקבלה, וכן בין יוצאי תימן. גדולי הרבנים הספרדים לא נהגו כך, ויש עדויות שחלק מהמקובלים הקדומים קיצרו מדי פעם את פיאותיהם.[31]
רבים נוהגים להרגיל את ילדיהם הקטנים לאיסור הסרת הפיאות, על ידי השארתם ללא כל תספורת במשך שלוש שנים מיום לידתם. התספורת הראשונה נעשית בטקס מיוחד, המכונה חלאקה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסרת שיער
- שלום מאיר סיאני ספר בל תקיף' בביאור מצוות 'לא תקיפו פאת ראשכם, ירושלים תשס"ט
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הדרת פנים זקן - ויינר, ניו יורק תשל"ו
- בל תקיף - סיאני, ירושלים תשס"ט
- פאות כהלכה - שטיינברג, דניאל דוד, ברוקלין 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עובדיה מואיסייב, פיאות הראש, בלכתך בדרך כרך כו, עמ' 184. אתר אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ז
- ^ הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה א והלכה ז. ספר המצוות, לא תעשה מג. מורה נבוכים חלק ג פרק לז.
- ^ בית יוסף על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קפ"א. בספר המצוות לא תעשה מג הרמב"ם מסביר שעל פי דרכו מובן הצורך לחדש שהקפת כל הראש אסורה אף היא, משום שהיה מקום לחשוב שהדבר מותר כי אין זו תספורתם של עובדי עבודה זרה.
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קפ"א
- ^ לדיון במחלוקתו עם הרמב"ם ראו בית יוסף ודרכי משה שם
- ^ פירוט בפירוש רבי אליהו מזרחי לויקרא יט, כז.
- ^ תוספות שאנץ במכות כ, א בשם רשב"ם. הניסוח שם ברור יותר, אך הגדרה זו משתמעת מדברי הרבה ראשונים, ראו אנציקלופדיה תלמודית ערך הקפת הראש ציון 113.
- ^ תוספות שאנץ, שם
- ^ ריטב"א מכות כא, א בהסבר דעת תלמידי רש"י (השוו פירושו לרמב"ם שם).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה ו'
- ^ סמ"ג לאוין נז, על פי התוספתא במכות (מהדו' צוקרמנדל) פ"ה ה"ה.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"א, סעיף ט'
- ^ ביאור הלכה סימן רנא סעיף ב ד"ה אפילו.
- ^ שו"ת צמח צדק יורה דעה סימן צג אות יז
- ^ רא"ש מכות פרק ג סימן ב-ג, על פי סוגיית התלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף מ"א, עמוד ב', ראו שם תוספות ד"ה ואי: "אהקפת פאת ראש חייב אפילו במספרים שלא בתער, שלא הוזכר תער בקרא, אלא 'לא תקיפו' סתמא כתב רחמנא".
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה ו', על פי תוספתא במכות פ"ג ה"ז.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"א, סעיף ג'
- ^ שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן קלט.
- ^ בחידושיו ובגיליון השס, על שבועות דף ב עמוד ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ט, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף נ"ז, עמוד ב'
- ^ נזיר, שם
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה א'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"א, סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ', עמוד ב' ורש"י ד"ה מסייע. לדעת רבי יהודה גם מי שעובר עבירה ללא מעשה נענש על כך, ולפי שיטתו אין הבדל בין הספר למסתפר.
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ז'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף נ"ז, עמוד ב'. במקום אחר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ', עמוד א' מסופר על קללה זו בהקשר לעניין אחר, וראו מהרש"א שם.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"א, סעיף ה'
- ^ רי"ף ורא"ש בסוף מסכת מכות.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה ה'; משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה ז'; ראב"ד שם: מדרבנן.
- ^ רמ"א יורה דעה סימן קפא סעיף ה.
- ^ ילקוט יוסף, דיני חינוך קטן, עמ' רפב-רפג
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.