הנרי ביירוד

הנרי אלפרד ביירוד (באנגלית: Henry Byroade; ‏24 ביולי 1913 - 31 בדצמבר 1993) היה דיפלומט אמריקאי אשר שימש כשגריר ארצות הברית במצרים. במהלך שנות החמישים, בהיותו עוזר שר החוץ האמריקאי, נשא נאומים פומביים אנטי-ישראליים ובעלי נימה אנטישמית, אשר עוררו סערה בחוגי השלטון, בדעת הקהל בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית.

איש צבא

הנרי אלפרד ביירוד נולד בעיר וודבורן שבמדינת אינדיאנה בארצות הברית, בשנת 1913. בשנת 1937, בהיותו בן 24, סיים את האקדמיה הצבאית וסט פוינט והחל בשירות כקצין בצבא הקבע האמריקאי, שירות שארך 15 שנה עד לשנת 1952. במהלך שירותו טיפס במעלה הדרגות ובשנת 1946 קודם לדרגת בריגדיר גנרל.

במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה שירת בזירת סין-הודו-בורמה כקצין מבצעים. עם סיום המלחמה היה שלישו של הגנרל ג'ורג' מרשל, בעת שליחותו של הגנרל מרשל בסין.

ערביסט במשרד החוץ

בשנת 1946 הושאל ביירוד על ידי הצבא למחלקת המדינה - משרד החוץ האמריקאי. בשנים 1946 - 1947 שימש כסגן המנהל, לאחר מכן המנהל, של המחלקה הגרמנית במשרד החוץ. בשנת 1952 השתחרר ביירוד מן הצבא והמשיך להיות איש משרד החוץ. בשנים 1952 - 1955 שימש כעוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה. בתפקידו זה נחשב כמשתייך לקבוצת אוהדי הערבים במשרד החוץ שנהוג היה לכנותם "הערביסטים" (the Arabists).

ב-18 באפריל 1953 נפגש שר החוץ של ישראל משה שרת עם הנרי ביירוד בארצות הברית. בפגישה התעלם ביירוד משאלותיו של שרת בעניין מכירת נשק אמריקני למדינות ערב ומבקשתו למתן ערבויות ביטחון אמריקניות לישראל, אך תבע מישראל להביע נכונותה לעשות ויתורים טריטוריאליים לשכנותיה. אותה שנה בחר ביירוד להציג את תוכניתו למזרח התיכון, דווקא בכנס אנטי ישראלי.

ב-13 במאי 1953 הגיע לישראל מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, במסגרת מסע בן 20 יום שערך במדינות האזור. הנרי ביירוד נלווה לדאלס כאחד מאנשי פמלייתו. פגישתו של דאלס עם מנהיגי ישראל הייתה מתוחה, ובה רמז האורח על דרישה לוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל ול"בינאום פונקציונלי" של ירושלים, עם חלוקת סמכויות בה לישראל ולממלכת ירדן. בשובו לארצות הברית מסר דאלס על רשמי סיורו באזור בשידור טלוויזיה ובו חזר במפורש על שתי דרישותיו אלה. שידור זה עורר דאגה בישראל.

הנאומים

בחודש אפריל 1954 נשא ביירוד נאום פומבי בעיר דייטון שבמדינת אוהיו, ובו מתח ביקורת גלויה על מדינת ישראל וקרא לה להימנע ממעשי תגמול ולחדול מגישה של כובש. על מנת להציג עמדה מאוזנת כביכול פתח ביירוד את נאומו בקריאה לערבים "להשלים עם קיומה של ישראל", אך מיד לאחר מכן נתן ביטוי פומבי וגלוי לגישה אנטי-ישראלית בוטה. "עליכם לראות את עצמכם באמת ובתמים כמדינה מזרח תיכונית," אמר ביירוד. "עליכם לראות את עתידכם בהקשר הזה ולא בתור מטה וגרעין, כביכול, של קבוצות בני אדם בעלי אמונה דתית מסוימת ברחבי תבל, שיש להעניק להם זכויות מיוחדות במדינת ישראל ויש להם מחויבות למדינה. עליכם להיפטר מגישת הכובש ומן האמונה שהכוח ומדיניות של הרג בתור תגובה הם המדיניות היחידה ששכניכם מבינים."

לדברים כאלה מפיו של איש ממשל אמריקאי לא היה תקדים ביחסי ארצות הברית-ישראל. בדבריו נשזרה גם נימה אנטישמית; כשכינה את היהודים "קבוצות של בני אדם בעלי אמונה דתית מסוימת" ולא "עם" עורר זעם בדעת הקהל הישראלית וביקורת חריפה מצד שלטונות ישראל. בקרב יהודי ארצות הברית התקבל הנאום בחרדה ובזעזוע.

ב-1 במאי שב ביירוד לתקוף את ישראל בנאום פומבי נוסף. הבימה שבחר בה לשאת את דבריו הייתה "המועצה למען היהדות" (Council for Judaism), ארגון יהודי-אמריקאי אנטי-ציוני בהנהגתו של אלפרד ליליאנטל. בהמשך לניסיונו בנאומו הראשון להפריד בין מדינת ישראל ובין יהודי התפוצות נגע הפעם ביירוד בנושא העלייה. הוא קרא לישראל בנאום הזה לשנות את חוק השבות כדי "להפיג את פחדם של הערבים מפני עלייה המונית". לדעתו של ביירוד, אם ביום מן הימים תתיר ברית המועצות ליהודיה יציאה חופשית, לא תוכל ישראל לבדה לקלוט אותם.

הנאום עורר גל מחאות חריפות בישראל וביהדות ארצות הברית. ממשלת ישראל הגישה מחאה רשמית למשרד החוץ האמריקאי. העניין הובא לדיון סוער בכנסת. ב-10 במאי גונה ביירוד בפומבי על ידי ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, שדחה את טענותיו ותביעותיו מישראל. המחאה הישראלית לא הניעה את ממשלת ארצות הברית להסתייג מן הנאומים, ובישראל נוצר הרושם שנאומי ביירוד ביטאו את המדיניות האמריקאית הרשמית כלפי ישראל ושכנותיה, כמו שגובשה בידי שר החוץ האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס.

מחלקת המדינה טענה שדבריו של ביירוד הוצאו מהקשרם ובשידור מיוחד השמיעה את תוכנם המלא בתחנת השידור העברי של קול אמריקה. השידור המיוחד הזה במאי 1954 נעשה כשנה לאחר שנפסקו השידורים הסדירים של קול אמריקה בעברית.

שגריר

בשנים 1955 - 1956 שימש הנרי ביירוד שגריר ארצות הברית במצרים. עם כניסתו לתפקיד נקשרה ידידות אישית בין השגריר ביירוד לבין נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, על הרקע הצבאי המשותף לשניהם, אך בשנים אלה הלכה מצרים (שהגדירה עצמה כמשתייכת למדינות הבלתי-מזדהות) והתקרבה לברית המועצות. בתקופה זו בוצעה עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, שבמסגרתה סיפקה צ'כוסלובקיה מפציצים ארוכי טווח ומטוסי קרב סילוניים למצרים, שהקנו לחיל האוויר המצרי עדיפות על חיל האוויר הישראלי, עסקה שמאחוריה עמדה ברית המועצות. ב-19 ביולי 1956 חזרה בה ארצות הברית מהחלטתה להעניק למצרים, באמצעות הבנק העולמי, סיוע כספי לבניית סכר אסואן ובעקבות זאת הודיע נאצר ב-26 ביולי על הלאמת תעלת סואץ. שר החוץ האמריקאי החליט להעביר את ביירוד מתפקידו במצרים, להיות שגריר בדרום אפריקה. העיתונות האמריקאית ראתה בכך הגליה והטיים מגזין כתב לימים כי השגריר ביירוד היה מנפגעי ההחלטה האמריקאית לחזור בה מההסכמה לסייע כספית בבניית סכר אסואן.

בשנים 1956 - 1977 שירת ביירוד לסירוגין כשגריר בדרום אפריקה, באפגניסטן, בבורמה, בפיליפינים ובפקיסטן. בשנת 1977 פרש משירות החוץ. לאחר פרישתו עבד במשך שנתיים בחברה פרטית בסעודיה. עם שובו לארצות הברית השתקע בוושינגטון הבירה.

הנרי ביירוד נפטר בסוף שנת 1993 ונקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי ביירוד בוויקישיתוף

• קורות חייו באתר ארלינגטון
• הנרי ביירוד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)