המס היהודי
המס היהודי (לטינית: Fiscus Iudaicus) היה מס שגבתה האימפריה הרומית מנתיניה היהודים בכל רחבי האימפריה אחרי חורבן בית המקדש השני, כעונש קולקטיבי לאחר המרד הגדול (66–70 לספירה). המס נקבע כתחליף למחצית השקל שנהגו להעלות עד אז לבית המקדש.
הטלת המס היהודי היא המקרה הראשון בהיסטוריה המתועדת, שבו חלה הוראה מטעם השלטון על כלל היהודים, בתור יהודים, באשר הם.[1]
הטלת המס
[עריכת קוד מקור | עריכה]המס היהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול. שיעורו היה שתי דרכמות בשנה,[2] בשיעור שווה למחצית השקל שהיהודים היו מעלים כתרומה לבית המקדש.[3] כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל המס הועלה למקדש יופיטר[4] שברומא. שמו של המס היה בתחילה "מחיר שני הדינרים של היהודים" שם זה השתמר לפחות עד שנת שלטונו השמינית של הקיסר דומיטיאנוס שנת 89 לספירה. לאחר מכן נקרא במסמכים השונים פשוט "מס היהודים".[5]
בניגוד לתרומה שניתנה לבית המקדש, אשר נגבתה רק מגברים מגיל 20[3] ועד גיל 50, תשלום המס היהודי היה חובה על כל היהודים באימפריה כולל נשים, ילדים מגיל 3 וזקנים עד גיל 65.
גביית המס
[עריכת קוד מקור | עריכה]על גביית המס היהודי מונה פקיד מיוחד, "המפקח על מס הגולגולת של היהודים" (לטינית: procurator ad capitularia Iudaeorum).[3]
בפפירוסים שנמצאו במצרים, מצויות עדויות על גביית המס היהודי בפועל.[3] אוסטרקונים ששימשו קבלות על תשלום המס, המלמדים על תשלומים רטרואקטיביים, ומעידים כי המס חויב בדיעבד, מחורבן המקדש, למרות שבפועל החלה גבייתו, לפחות במצרים, רק בשנת 72.[6]
בימיו של הקיסר דומיטיאנוס המס נגבה באכזריות וגבייתו הורחבה לא רק ליהודים אלא גם לאנשים שהיו קרובים אל היהדות, וגם הגבלת הגיל על גבייתו בוטלה. סווטוניוס מספר שבהיותו ילד קטן היה עד לבדיקת נימולותו של זקן כבן 90.[7] יש הטוענים שהגברת הנוקשות בגביית המס באה כתוצאה מתנועת גיור.
הירצחו של דומיטיאנוס ועליית נרווה לשלטון הביאה הקלה בגביית המס. על דבר זה מעידים המטבעות שנרווה טבע שנושאים את הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי" (לטינית: fisci Iudaici calumnia sublata).
ביטול המס
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף ההקלה במס בתקופת שלטונו של נרווה, המשיכו לגבות את המס לפחות עד ימי הקיסר יוליאנוס, במחצית השנייה של המאה ה-4.[8] עם זאת, לדעת כמה חוקרים, המס בוטל בשנת 95 לערך, בשנותיו האחרונות של הקיסר דומיטיאנוס בהשפעתה של משלחת חכמים בראשות רבן גמליאל דיבנה שנסעה לרומא[9].
הנצרות והמס היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת המרד הגדול, מרבית הנוצרים החשיבו את אמונתם כפלג משיחי של היהדות ולמעשה רבים מהם היו מהעם היהודי והיו נימולים. עם זאת לא עבר זמן רב מהטלת המס ונוצרים-יהודים דרשו להכיר באמונתם כדת נפרדת מהיהדות למטרות גביית המס. שהרי המס לא נגבה מיהודים לאחר שהמירו את דתם לאחת אחרת, והנוצרים ככלל לא השתתפו במרידות כנגד הרומאים. לבסוף בתקופת הקיסר נרווה בקשתם התקבלה. ניתן לסמן אירוע זה כאחד המרכזיים בתהליך ההתפצלות של שתי הדתות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- FISCUS JUDAICUS באתר האנציקלופדיה היהודית
- Livius.org: Fiscus Judaicus
- Heemstra, Marius (2010). "[1]". The Fiscus Judaicus and the Parting of the Ways. Tübingen: Mohr Siebeck. ISBN 978-3-16-150383-2
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 7 (כתב: מנחם מור), פרק 7.2.4 המס היהודי, עמ' 152.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז, פרק ו, ו, 218: "על היהודים בכל מקום שהיו בו הטיל [קיסר] מס [גולגולת] של שתי דרכמות, שיש להעלותו מדי שנה בשנה אל הקפיטוליום, כשם שהיו מעלים לפנים את המס לבית המקדש בירושלים. כזה היה אז מצבם של היהודים" (תרגום ליזה אולמן).
- ^ 1 2 3 4 יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 7 (כתב: מנחם מור), פרק 7.2.4 המס היהודי, עמ' 153.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7, סעיף 2: "החל מאותו הזמן", היהודים "היו צריכים לשלם מס שנתי בסך שני דינאר ליופיטר קפיטולינוס".
- ^ אביגדור צ'ריקובר, "חפירות אדפו", בתוך כתב העת קדם, כרך א (1942), עמ' 80–84
- ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 7 (כתב: מנחם מור), פרק 7.2.4 המס היהודי, עמ' 154.
- ^ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, דומיטיאנוס, 12.
- ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 7 (כתב: מנחם מור), פרק 7.2.4 המס היהודי, עמ' 155.
- ^ יוסף דרנבורג, "משא ארץ ישראל: מימי כורש ועד אדריאנוס על פי חכמי המשנה והתלמוד", תרגום מנחם מנדל בראונשטיין, 1869, חלק שני עמ' צ; זכריה פרנקל, "דרכי המשנה" מהדורה ב, בעמ' 87; גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד חלק א עמ' 74