לדלג לתוכן

היינץ יוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היינץ יוסט
Heinz Jost
לידה 9 ביולי 1904
הומברג, פרובינציית הסן-נסאו, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בנובמבר 1964 (בגיל 60)
בנסהיים, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הקיסרות הגרמנית, גרמניה הנאצית, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אות הזהב המפלגתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היינץ יוסט (בגרמנית: Heinz Jost; ‏9 ביולי 1904 - 12 בנובמבר 1964) היה מפקד אס אס גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. הוא היה מעורב בריגול כאיש אס דה של משרד VI (מודיעין זר) במשרד הראשי לביטחון הרייך. יוסט היה אחראי לרצח העם במזרח אירופה כמפקד איינזצגרופה A ממרץ-ספטמבר 1942.

לאחר תבוסתה של גרמניה, יוסט נשפט והורשע על ידי בית משפט צבאי אמריקאי במשפט האיינזצגרופן. בדצמבר 1951 שוחרר יוסט מכלא לנדסברג לאחר שעונשו הוקל ומת ב-1964.

חיים מוקדמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינץ יוסט נולד בהומברג (Homberg) שבמדינת הסה למשפחה קתולית ולאומנית ממעמד הביניים.[1] היינריך יוסט, אביו, היה רוקח ולימים הפך לחבר במפלגה הנאצית.[2] יוסט למד בבית ספר יסודי בבנסהיים, וסיים את לימודיו ב-1923. כסטודנט הפך לחבר, ולאחר מכן למנהיג, ב"מסדר הגרמני הצעיר" (Jungdeutsche Orden), תנועה גרמנית לאומנית לא-צבאית.[3] יוסט למד משפטים וכלכלה באוניברסיטאות גיסן (Giessen) ומינכן. הוא עבר את הבחינה לשירות המדינה במאי 1927. הקריירה המשפטית שלו החלה כעובד מדינה בעל הכשרה משפטית שהועסק בהסה. לאחר מכן עבד בבית המשפט המחוזי בדרמשטאדט.[4]

קריירה נאצית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסט הצטרף למפלגה הנאצית ב-2 בפברואר 1928[4] מספר חבר 75,946. הוא מילא תפקידים עבור המפלגה בדרום הסה. בשנת 1930 השתקע כעורך דין עצמאי בלורש (Lorsch), הסה. במרץ 1933, לאחר שהנאצים עלו לשלטון, היה יוסט מנהל המשטרה בוורמס ולאחר מכן מנהל המשטרה של גיסן. אז הכיר את ורנר בסט, שהכניס אותו לסוכנות הביון והביטחון הנאצית הראשית, האס דה. ב-25 ביולי 1934 יוסט החל קריירה במשרה מלאה באס דה. מספר החבר שלו באס אס היה 36,243. במאי 1936 יוסט הועלה בדרגה במשרד הראשי של האסד דה לתפקיד ראש מחלקה III 2 (שירותי מודיעין זרים).[5] בשנת 1938 יוסט עמד בראש איינזצגרופה דרזדן שלאחר מכן כבשה את בוהמיה ומוראביה.[6] באוגוסט 1939 הטיל ריינהרד היידריך על יוסט להשיג מדים פולניים שנדרשו להתקפת הדגל הכוזב על התחנה בגלייביץ.[7]

כאשר הוקם המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) בספטמבר 1939, מונה יוסט לראש מחלקה VI, מחלקת מודיעין זר (Ausland-SD).[6][8] אחת המטרות העיקריות של המחלקה הייתה לנטרל שירותי מודיעין זרים שעשויים לנסות לפעול בגרמניה.[9] הוא שירת גם כקצין אס אס בפלישה הגרמנית לפולין ב-1939.[4]

פיקוד על איינזצגרופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה של יוסט סבלה מהקשר שלו עם ורנר בסט, שהיה יריבו של היידריך. בסט הפסיד במאבק כוחות עם היידריך שהפך לאחד האנשים החזקים בגרמניה הנאצית. במרץ 1942 יוסט פוטר מתפקידו כמפקד מחלקת מודיעין זר.[6][10] את מקומו תפס בריגדפירר ולטר שלנברג, סגנו של היידריך. היידריך הטיל על שלנברג לבנות תיק להדחת יוסט.[10] לדברי שלנברג, יוסט היה חסר מיומנות ביורוקרטית ודחף. "חוסר היעילות הכללי של מחלקה זו וכישלונו של הבריגדפירר היינץ יוסט בתפקידו כמפקד, כישלונו לשלוט בפקודיו ולנהל את ענייני המחלקה, היה ידוע. שלנברג תיאר את יוסט כאדם שחוק, עייף, עצלן חסר יוזמה או רצון לעבוד, שהיה פעיל לכל היותר שלוש או ארבע שעות ביום. בשעות אלו הוא קרא כמה דיווחים, אותם העביר לרוב ללא הערכה או ביקורת והתיר למספר מצומצם של יחידים [יועצים] שהמתינו לא פעם שבועות לראיון, להביא בפניו עניינים שונים. בגלל חוסר יכולתו לומר "לא", אומר שלנברג, הכפופים לו עבדו ללא הכוונה, משכפלים את עבודתם ללא צורך."[11] יוסט נשלח לפקד על איינזצגרופה A, שמפקדה הקודם פרנץ ולטר שטאלקר נהרג בקרב עם פרטיזנים. איינזצגרופה A פעלה במדינות הבלטיות ובבלארוס. יוסט הפך למפקד משטרת הביטחון וה- (Befehlshaber der Sicherheitspolizei und des SD או BdS) בנציבות הרייך אוסטלנד, ומפקדתו הייתה בריגה. יוסט כיהן בתפקיד זה עד ספטמבר 1942. לדברי יוסט, תפקיד זה נשא אחריות מהותית: "במהלך פעילותי כמפקד איינזצגרופה A, הייתי גם מפקד משטרת הביטחון והאס דה באוסטלנד. המטה של איינזצגרופה A היה ממוקם בקראסנוגווארדייסק (Krasnogvardeisk), והמפקדה של המפקד העליון של משטרת הביטחון והאס דה באוסטלנד הייתה בריגה. תפקידיו של מפקד משטרת הביטחון והאס דה היו זהים לאלו של מפקד איינזצגרופה, ותפקידיו של מפקד משטרת הביטחון והאס דה היו זהות לאלו של ראש זונדרקומנדו או איינזצקומנדו, בהתאמה."[12] כשהשטח שבתחום שיפוטו היה בשליטת הצבא, יוסט כמפקד איינזצגרופה A שיתף פעולה עם פיקוד הצבא. כשהשטח עבר לניהול אזרחי, יוסט, כמפקד משטרת הביטחון והאס דה, קיבל את פקודותיו ממפקד האס אס והמשטרה פרידריך יקלן. בשני המקרים יוסט היה אחראי לכל הפעולות שבוצעו בשטחו.[4]

לאחר שפיקד על האיינזצגרופן A, הצליח יוסט להשיג תפקיד בממשל הכיבוש בשטחים המזרחיים, שניהל אלפרד רוזנברג, שם שימש כקצין קישור בין רוזנברג למפקד הוורמאכט בדרום רוסיה, אוואלד פון קלייסט. במשפטו טען יוסט כי החזיק בתפקיד זה עד מאי 1944, כאשר כתוצאה מאיבה מצד היינריך הימלר, הוא נאלץ להתגייס לוואפן אס אס בדרגת סגן משנה.[4][6] הימלר החליט בינואר 1945, שיוסט יפרוש מהאס אס עם פנסיה.

משפט והרשעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו אולנדורף (בחזית), והיינץ יוסט (ברקע), נאשמים במשפט האיינזצגרופן.

באפריל 1945 נעצר יוסט בגרדלגן (Gardelegen) שבסקסוניה-אנהלט, והואשם על ידי הצבא האמריקני ברציחות שביצעה איינזצגרופה A.

במשפט האיינזצגרופן ה-9 מתוך 12 הידועים כמשפטי נירנברג הנוספים, ניסה יוסט להתחמק מאחריות לפשעים אלה, בטענה שהרציחות (או לפחות חלקן) התרחשו לפני שנכנס לפיקוד של היחידה: "הפרקליטות מאשימה את הנאשם באחריות למעשי הרצח הללו. הפריט עצמו אינו נושא את התאריך המדויק של התרחשותו, אך התאריך האחרון שנחשף במסמך כולו הוא 26 במרץ. לפיכך, הוצאתם להורג של 1,272 האנשים המוזכרים בו לא הייתה יכולה להתרחש בתאריך שלאחר ה-26 במרץ. הנאשם העיד כי שהה בסמולנסק כאשר ב-24 או 25 במרץ קיבל את פקודותיו לקחת לידיו את הפיקוד על איינזצגרופה A וכי לא הגיע לריגה, מפקדת האיינזצגרופה, אלא ב-28 וב-29 במרץ."[4]

הגנה זו נדחתה על ידי בית הדין:

מהתיעוד עולה כי איינזצגרופה A ביצעה כמאה אלף רציחות לפני 29 במרץ. עד 26 במרץ, כפי שצוין בדו"ח הנ"ל, עדיין הרגה יהודים. זה יהיה יוצא דופן ששחיטה זו תופסק ללא סיבה וכאשר צו הפיהרר עדיין בתוקף, שלושה ימים לפני שיוסט הגיע. ... התיעוד מוכיח בבירור שכמפקד איינזצגרופה A, הנאשם היה מודע למטרה הפלילית שאליה הוכוון ארגון זה, וכמפקדו אינו יכול להיחלץ מאחריות למעשיו.

יוסט טען, באמצעות עורך דינו, שכל מה שעשה היה מוצדק ב"הגנה עצמית, כורח ומצב חירום לאומי". עוד טען שאין לו שום קשר לביצוע פקודת הפיהרר (Führerbefehl) להשמדת אוכלוסיות שלמות. טענות אלו נדחו על ידי בית הדין כיוון שאינן עולות בקנה אחד: "אם הנאשם לא ביצע או אישר שום מעשה שיכול להתפרש כפשע מלחמה או כפשע נגד האנושות, הטיעונים של הגנה עצמית והכרח בביצוע הם מיותרים לחלוטין".[4]

יוסט העיד כי במאי 1942 קיבל הוראה מהיידריך למסור יהודים מתחת לגיל 16 ומעל 32 לחיסול, הכניס את הפקודה לכספת וסירב להעבירה. בית הדין מצא שהראיות סותרות את טענתו. על פי דו"ח מצב איינזצגרופן מספר 193, מיום 17 באפריל 1942, הייתה הוצאה להורג בקובנה ב-7 באפריל 1942, של 22 אנשים "ביניהם 14 יהודים שהפיצו תעמולה קומוניסטית". הנאשם נשאל על דוכן העדים; "האם אתה רואה לנכון, מבחינה צבאית, לירות בארבעה עשר אנשים, או רק באדם אחד לצורך העניין, בגלל שהוא מפיץ תעמולה קומוניסטית?" והוא השיב:

לפי הפקודות שקיבלתי, היה צורך לבצע את המשימות הללו. עד כאן זה היה נכון ומוצדק

הסנגור אמר כי הקורבנות היו שקועים בתעמולה קומוניסטית "עד הרגע האחרון". אבל אין שום דבר במשפט הבינלאומי שמצדיק מימוש גזר דין מוות על דעה פוליטית או תעמולה. (שם)

בית הדין מצא כי ב-15 ביוני 1942 כתב אחד מפקודיו של יוסט למשרד הראשי לביטחון הרייך וביקש משלוח של משאיות גז ששימשו את האיינזצגרופן לרצח באמצעות חנק בפחמן חד-חמצני וצינורות גז עבור שלוש משאיות גז. יוסט הכחיש שידע על מכתב זה אך הודה שלכפוף המדובר היה סמכות להזמין ציוד.[4]

גזר דינו נבדק על ידי פאנל בראשות דייוויד פק (אנ'). בדצמבר 1951 שוחרר יוסט מכלא לנדסברג לאחר שהומתק עונשו לעשר שנים וקוצר. לאחר מכן עבד בדיסלדורף כסוכן נדל"ן.[דרוש מקור] הוא מת בשנת 1964 בבנסהיים.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The Nuremberg SS-Einsatzgruppen Trial, 1945-1958: Atrocity, Law, And History. Hilary Earl. Cambridge University Press, 2009. p. 115.
  2. ^ Testimony, Jost, 21 October 1947, in Trial, roll 2, 1129 and NO 2896, in ibid., roll 11, frame 0525.
  3. ^ Wilhelm, "Die Einsatzgruppe A," 282.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Einsatzgruppen trial, Individual Judgment against Heinz Jost, pp. 512–514.
  5. ^ "CV of Jost," in SS Record Jost (NO 2896), in Trial, roll 11, frame 0525; and, Browder, Hitler's Enforcers, 201.
  6. ^ 1 2 3 4 Reitlinger, The SS — Alibi of a Nation, pp. 117, 138, 145.
  7. ^ Williams, Max (2003). Reinhard Heydrich: The Biography: Volume 2, p. 9.
  8. ^ Weale, Adrian (2012), Army of Evil: A History of the SS, pp. 140–144.
  9. ^ Kahn, David, Hitler's Spies, p. 59.
  10. ^ 1 2 Doerries, Hitler's Last Chief of Foreign Intelligence, pp. 21, 80.
  11. ^ Doerries, Rienhard R., Hitler's Last Chief of Foreign Intelligence: Allied Interrogations of Walter Schellenberg, Frank Cass, עמ' pp. 21, 80
  12. ^ Hilary Earl, The Nuremberg SS-Einsatzgruppen Trial, 1945–1958: Atrocity, Law, and History, Ontario: Nipissing University

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Altenhöner, Florian, The Case of Heinz Maria Karl Jost: Ein MI5-Vernehmungsbericht aus dem Jahr 1945, in: Journal for Intelligence, Propaganda and Security Studies 2 (2008) H. 2, S. 55–76.
  • Diefenforf, Jeffry M., Frohn, Axel, and Rupieper, Hermann-Josef, American Policy and the Reconstruction of West Germany, 1945–1955, Cambridge University Press, 1994. ISBN 0-521-43120-4
  • Doerries, Rienhard R., Hitler's Last Chief of Foreign Intelligence: Allied Interrogations of Walter Schellenberg, Frank Cass, 2007 [2003]. ISBN 978-0415449328ISBN 978-0415449328
  • Höhne, Heinz, Der Orden unter dem Totenkopf. München, Goldmann, 1967. ISBN 3-572-01342-9
  • Kahn, David, Hitler's Spies—German Military Intelligence in World War II, Da Capo Press, 2000. ISBN 0-306-80949-4ISBN 0-306-80949-4
  • Krausnick, Helmut, and Wilhelm, Hans-Heinrich, Die Truppe des Weltanschauungskrieges. Stuttgart, DVA, 1981. ISBN 3-421-01987-8
  • Trials of War Criminals before the Nuernberg Military Tribunals under Control Council Law No. 10, Nürnberg, October 1946 - April 1949, Volume IV, ("Green Series") (the "Einsatzgruppen case") also available at Mazel library (well indexed HTML version)
  • Reitlinger, Gerald, The SS—Alibi of a Nation, Viking (Da Capo reprint), New York, 1957. ISBN 0-306-80351-8ISBN 0-306-80351-8
  • Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0-451-23791-0.
  • Wildt, Michael, Generation der Unbedingten – Das Führungskorps des Reichssicherheitshauptamtes. Hamburg, Hamburger Edition, 2003. ISBN 3-930908-75-1

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • arl, Hilary, The Nuremberg SS-Einsatzgruppen Trial, 1945–1958: Atrocity, Law, and History, Nipissing University, Ontario ISBN 978-0-521-45608-1
  • Headland, Ronald, Messages of Murder: A Study of the Reports of the Einsatzgruppen of the Security Police and the Security Service, 1941–1943, Rutherford 1992 ISBN 0-8386-3418-4

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היינץ יוסט בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היינץ_יוסט&oldid=39975180"