גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר

גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר
Nero Claudius Drusus Germanicus
לידה	24 במאי 15 לפנה״ס; רומא, איטליה הרומית, האימפריה הרומית
פטירה	10 באוקטובר 19 (בגיל 33); אנטיוכיה, פרובינקיה סוריה, האימפריה הרומית
מקום קבורה	מאוזוליאום אוגוסטוס
מדינה	רומא העתיקה
בן או בת זוג	אגריפינה
צאצאים	קליגולה, אגריפינה הצעירה, Gaius Julius Caesar Germanicus Major, Tiberius Julius Caesar Germanicus, Drusus Caesar, דרוסילה, יוליה ליווילה, Nero Caesar, Ignotus Julius Caesar Germanicus
מספר צאצאים	9
השתייכות	הצבא הרומי
פעולות ומבצעים
	המרד האילירי הגדול (אנ'); קרב נהר הווזר; קרב החומה האגריוריאנית (אנ')
עיטורים
	אלוף אולימפי (17 לספירה); טריומף (17 לספירה) ;

גֵרְמַאנִיקוּס יוּלִיוּס קְלַאוּדִיאַנוּס קֵיסָר^[1] (24 במאי 15 לפנה"ס – 10 באוקטובר 19) היה מצביא רומאי בולט, שנודע במלחמותיו בגרמאניה. אביו היה נירון קלאודיוס דרוסוס בנה של ליוויה, שהייתה אחר כך אשת אוגוסטוס קיסר, ואמו הייתה אנטוניה הצעירה בתם של מרקוס אנטוניוס ושל אוקטביה אחות אוגוסטוס. בנו היה הקיסר קליגולה ואחיו היה הקיסר קלאודיוס. הוא גם היה אחיינו של הקיסר טיבריוס וסבו של הקיסר נירון מצד אמו.

נישואיו ושירותו המוקדם

גרמאניקוס נשא את אגריפינה, בתם של מרקוס ויפסניוס אגריפה ויוליה ונכדת אוגוסטוס, והשניים הביאו לעולם תשעה ילדים, שלושה מתוכם מתו בילדותם. האחרים היו דרוסילה, יוליה ליווילה, אגריפינה הצעירה, דרוסוס קיסר, נירון (אין לבלבל בינו לבין קיסר בשם זה) וקליגולה.

גרמאניקוס היה אהוד מאוד בקרב אזרחי רומא, והיה חביבו של אוגוסטוס, ואף נראה כיורשו לתקופה קצרה. אולם לבסוף נבחר כיורשו של אוגוסטוס, טיבריוס שאולץ לאמץ את גרמאניקוס בשנת 4 לספירה.

גרמאניקוס הורשה להיבחר כקוואיסטור בשנת 7 (בגיל 23) אף על פי שהיה צעיר בחמש שנים מגיל המינימום להחזקת המשרה, הוא שירת בצבא הרומאי תחת פיקודו של דודו טיבריוס ובשנת 12 נבחר למשרת הקונסול.

המרד על הריין

מותו של אוגוסטוס בשנת 14 הביא לפריצת מרד בקרב הלגיונות שהיו מוצבים בפאנוניה ובגרמניה, לשם דיכוי המרד טיבריוס שלח את בנו דרוסוס יוליוס קיסר לפאנוניה, האחריות על דיכוי המרד בגרמניה נפלה על כתפיו של גרמאניקוס שהיה מפקד הלגיונות באזור. טקיטוס מוסר שבנוסף להעלאה בשכר, שיפור תנאי השירות וקבלת מסודרת על מענקי שחרור המורדים רצו למנות את גרמאניקוס לקיסר במקום טיבריוס אולם אמירה זאת לא מתיישבת עם תיאור המרד שמראה על כך שסמכותו של גרמאניקוס על חייליו הייתה מוגבלת ביותר ובסוף הוא נאלץ להיכנע לדרישות המורדים, וטיבריוס נאלץ לאשר את פעולותיו בדיעבד ולהשוות את תנאי יתר הלגיונות לאלו שחנו בגרמניה.

גרמאניקוס לא הסתפק בשיכוכו של המרד אלא הוביל את הלגיונות אל מעבר לריין למסע מלחמה שבמהלכו הוא כבש את השטח בין הריין לאלבה והצליח להחזיר שניים משלושת נסי הלגיונות שנלקחו בקרב יער טויטובורג ולקבור את החיילים הרומאים שנפלו בקרב. מעשיו הגדילו את הפופולריות שלו, וייתכן שלכן טיבריוס לא ראה את מעשיו בעין יפה והחליט להחזירו לרומא. אולם למעשה הצלחותיו היו מפוקפקות וככל הנראה טיבריוס בחר להמשיך את מדיניותו של אוגוסטוס בדבר הימנעות ממלחמות התפשטות הדורשות השקעה גדולה בכוחות צבא.

כשגרמאניקוס חזר לרומא בשנת 17 הוענק לו טריומף ושנה לאחר מכן הוענק לו מאיוס אימפריום והוא מונה לשליט הפרובינקיות המזרחיות של האימפריה.

שליט המזרח

שיגורו של גרמאניקוס למזרח נבע מהצורך הדחוף לטפל בבעיות שהתעוררו בממלכות החסות, מלכי ארמניה, קומגנה ואמאוס נפטרו מבלי להותיר יורש וארכלאוס מלך קפדוקיה נחשד שקשר כנגד רומא. גרמאניקוס החל במסעו למזרח תוך שהוא מתקבל בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיע.

גרמאניקוס הדיח את ארכלאוס, ארגן את קפדוקיה כפרובינקיה, וסיפח את קומגנה לתחומה של פרובינקיה סוריה, הוא מינה מלך פרו-רומאי לארמניה, ופתח במשא מתן עם הפרתים שנועד לשמר את הסדרי השלום מימיו של אוגוסטוס.

גרמאניקוס גם ביקר במצרים, במה שהיה צעד שנוי במחלוקת, מכיוון שנאסר על רומאים בכירים לבקר בפרובינקיה מבלי לקבל את אישור הקיסר. בביקורו במצרים הוא התנהג בצורה פופוליסטית ונהג להתהלך ללא משמר כבני המקום, כמו כן הוא הוציא מספר צווים שמטרתם הייתה לשמור על זכויות המקומיים מהטרדה על ידי השלטונות, ופתח את מחסני התבואה כאשר היה מצב של רעב במצרים, צעד שיש חוקרים הסבורים שגרם רעב ברומא. על כך הוא זכה בהערצתם הבלתי מסויגת של המצריים אולם התנהגות זאת הייתה לצנינים בעיני טיבריוס השמרן, שנזף בו על התנהגותו וגרם לו למתן את גילוי האהדה אליו מצד המצריים.

במהלך שהותו במזרח הוא נקלע לעימות עם נציב סוריה, גנאיוס קאלפורניוס פיסו. טקיטוס מייחס את מקור העימות למינוי הנציב על ידי טיבריוס במטרה למנוע מגרמאניקוס לצבור פופולריות בקרב הלגיונות, אולם סביר יותר שהעימות נבע מהשוני בין שני האישים - פיסו, שהיה אדם שמרני שהמסורת הרפובליקנית הייתה יקרה ללבו, לא ראה בעין יפה את התנהגותו הפופוליסטית של גרמאניקוס. תרמה לעימות גם העובדה שפיסו לא ציית להוראותיו של גרמאניקוס למרות שהיה תחת סמכותו מבחינה חוקית.

גרמאניקוס חלה ומת באנטיוכיה בשנת 19. מקורביו של גרמאניקוס האשימו את פיסו בהרעלתו וכתוצאה מלחץ ציבורי העמיד טיבריוס את פיסו למשפט בפני הסנאט העוין, פיסו שהבין שאין לו שום סיכוי לצאת בשלום מהמשפט בחר להתאבד.