אקירה קורוסאווה
 | |
| קורוסאווה בעת צילומי "שבעת הסמוראים", 1954 | |
| לידה |
23 במרץ 1910 שינגאווה, האימפריה היפנית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1998 (בגיל 88) סטגיאה, יפן |
| מקום קבורה |
An'yō-in |
| שם במה |
AK |
| מדינה |
האימפריה היפנית, יפן |
| תקופת הפעילות | 1943–1993 (כ־50 שנה) |
| יצירות בולטות |
יוג'ימבו רשומון שבעת הסמוראים |
| בן או בת זוג |
Yōko Yaguchi (1945–1 בפברואר 1985) |
| צאצאים |
Kazuko Kurosawa, Hisao Kurosawa |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה | ראו פרסים |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
אקירה קורוסאווה (ביפנית: 黒澤 明; 23 במרץ 1910 – 6 בספטמבר 1998) היה במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק יפני. קורוסאווה ביים כ-30 סרטים במהלך הקריירה בת 57 השנים שלו, והוא נחשב לאחד מיוצרי הסרטים המשפיעים והחשובים ביותר בהיסטוריית הקולנוע.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורוסאווה נולד ברובע שינגאווה שבטוקיו. אביו איסאמו (1864–1948), בן למשפחת סמוראים ממחוז אקיטה, עבד כמנהל בית הספר התיכון של המכון לחינוך גופני של הצבא, ואילו אמו שימה (1870–1952) באה ממשפחת סוחרים מהעיר אוסקה. הוא היה הילד השמיני והצעיר ביותר ממשפחה מבוססת ממעמד הביניים, כששניים מאחיו כבר גדלו בזמן לידתו ואחד נפטר, מה שהשאיר את קורוסאווה לגדול עם שלוש אחיות ואח.
אביו איסאמו קורוסאווה היה פתוח למסורות מערביות וראה בצפייה בתיאטרון ובסרטי קולנוע כבעלי ערך חינוכי. הוא עודד את ילדיו לצפות בסרטים; אקירה הצעיר צפה בסרטיו הראשונים בגיל שש. השפעה מעצבת חשובה היה המורה שלו בבית הספר היסודי מר טצ'יקאווה, שהפרקטיקות החינוכיות המתקדמות שלו הציתו אצל תלמידו הצעיר תחילה אהבה לציור ולאחר מכן עניין בחינוך בכלל. במהלך תקופה זו, קורוסאווה למד גם קליגרפיה וסיוף קנדו.
השפעה מרכזית נוספת בילדות היה הייגו קורוסאווה (1906–1933), אחיו הגדול בארבע שנים של אקירה. לאחר רעידת האדמה והצונאמי בקאנטו ב-1923, הייגו לקח את אקירה בן ה-13 לצפות בהרס. כשהאח הצעיר רצה להסיט את מבטו מגופותיהם של בני אדם וחיות הפזורות בכל מקום, הייגו אסר עליו לעשות זאת, ועודד את אקירה להתמודד עם פחדיו על ידי התעמתות איתם ישירות. כמה פרשנים הציעו כי אירוע זה ישפיע על הקריירה האמנותית המאוחרת של קורוסאווה, מכיוון שהבמאי היסס לעיתים רחוקות להתעמת עם אמיתות לא נעימות ביצירתו.
הייגו היה מוכשר אקדמית, אך זמן קצר לאחר שלא הצליח להשיג מקום בבית הספר התיכון המוביל בטוקיו, הוא החל להתנתק משאר בני המשפחה, והעדיף להתרכז באמנות. בסוף שנות ה-20, הייגו הפך לבנשי (מספר המלווה סרטים אילמים) בבתי הקולנוע של טוקיו, המציגים סרטים זרים ובמהרה עשה לעצמו שם. אקירה, שבשלב זה תכנן להיות צייר, עבר לגור איתו, ושני האחים הפכו בלתי נפרדים. בהדרכתו של הייגו, אקירה צפה לא רק בסרטים רבים אלא גם במופעי תיאטרון וקרקס. בזמן שהציג את ציוריו ועבד עבור ליגת האמנים הפרולטרית השמאלנית. עם זאת, הוא מעולם לא הצליח להתפרנס מהאמנות שלו, והוא איבד את התלהבותו מהציור. עם העלייה של הפקת סרטים עם פסקול בתחילת שנות ה-30, מספרי סרטים כמו הייגו החלו לאבד עבודה, ואקירה חזר לגור עם הוריו. ביולי 1933, הייגו התאבד. קורוסאווה התייחס לתחושת האובדן המתמשכת שחש במותו של אחיו בפרק באוטוביוגרפיה שלו. רק ארבעה חודשים לאחר מכן, מת גם אחיו הבכור של קורוסאווה, והותיר את אקירה, בגיל 23, היחיד מבין האחים קורוסאווה שעדיין חי, יחד עם שלוש אחיותיו שנותרו בחיים.
תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת הקריירה הקולנועית שלו הייתה בשנת 1936 כשהחל לעבוד כעוזר במאי. לאחר שראה מודעת דרושים של אולפן סרטים חדש. אף על פי שלא הפגין עניין קודם בקולנוע כמקצוע, קורוסאווה הגיש את מעמדותו והתקבל.
במהלך חמש שנותיו כעוזר במאי, קורוסאווה עבד תחת במאים רבים, אך ללא ספק הדמות החשובה ביותר בהתפתחותו הייתה הבמאי קג'ירו ימאמוטו. מתוך 24 סרטיו בהם עבד, 17 היו של יאמאמוטו, רבים מהם קומדיות בהשתתפות השחקן הפופולרי קנאיצ'י אנומוטו, המכונה "אנוקן". יאמאמוטו טיפח את כישרונו של קורוסאווה, וקידם אותו ישירות מעוזר במאי שלישי לעוזר במאי ראשי לאחר שנה. תחומי האחריות של קורוסאווה גדלו, והוא עבד במשימות שנעו מבניית סט הצילום ופיתוח סרטים ועד סקאוטינג למיקום, ליטוש תסריט, חזרות, תאורה, דיבוב, עריכה ובימוי מצלמה שנייה. בסרטיו האחרונים של קורוסאווה כעוזר במאי של יאמאמוטו, "אומה" (1941), השתלט קורוסאווה על רוב ההפקה, כיוון שהמנטור שלו היה עסוק בצילומי סרט אחר.
יאמאמוטו יעץ לקורוסאווה שבמאי טוב צריך לשלוט בתסריטאות. קורוסאווה הבין עד מהרה שהרווחים הפוטנציאליים מהתסריטים שלו גבוהים בהרבה ממה ששולם לו כעוזר במאי. מאוחר יותר הוא כתב או שותף לכתיבת כל סרטיו, ולעיתים קרובות כתב תסריטים לבמאים אחרים כמו סרטו של סאצואו ימאמוטו, "ניצחון כנפיים" (1942). קורוסאווה המשיך בכתיבת תסריטים כעיסוק רווחי נוסף שנמשך עד שנות ה-60, הרבה אחרי שהתפרסם כבמאי.
קריירה קולנועית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1943 ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, "אגדת אלוף הג'ודו" (אנ'), העוסק במדריך ג׳ודו המעביר את תורתו לתלמיד מעריץ. בשנים לאחר מכן זכה קורוסאווה לפופולריות הולכת וגדלה בקרב קהל הצופים היפני. בין הסרטים שיצר בתקופה זו היה ״המלאך השיכור" (1946), על רופא המלמד רופא צעיר את מלאכתו ואת תורת חייו.
קורוסאווה התפרסם בעולם המערבי עם זכיית סרטו "רשומון" (1950) בפרס הראשון בפסטיבל ונציה בשנת 1951[1]. את התסריט לסרט כתב תסריטאי צעיר שינובו השימוטו[2]. השימוטו, שבסופו של דבר יעבוד על תשעה מסרטיו. המאמץ המשותף הראשון שלהם התבסס על סיפור קצר הניסיוני, על רצח סמוראי ואונס אשתו מנקודות מבט שונות ומנוגדות. קורוסאווה ראה פוטנציאל בתסריט, ובעזרת השימוטו, ליטש והרחיב אותו ולאחר מכן הציע אותו לאולפן סרטים, ששמח להפיק אותו בגלל עלותו הנמוכה[2].
בשנים הבאות עיבד קורוסאווה יצירות מערביות לסרטים יפנים, בשנת 1951 את הרומן "אידיוט" של דוסטויבסקי ובשנת 1957 יצר את הסרט "כס הדמים", עיבוד של המחזה "מקבת'" של ויליאם שייקספיר[3].
בשנת 1952 ביים את הסרט "איקירו" ("לחיות") שנחשב לאחת מיצירות המופת שלו, על פקיד זקן, בכיכובו של טקאשי שימורה שהיה שחקו כמעט קבוע של קורוסאווה, המגלה שנותרו לו שישה חודשים לחיות, מבין בבהלה שחייו הוחמצו, ומנסה למצות את החיים בזמן שנותר[4].
בשנת 1954 שוב זכה להצלחה עולמית עם הסרט "שבעת הסמוראים" בכיכבו של טושירו מיפונה, על קבוצת סמוראים המצילה כפר בו מתעמרת כנופיית שודדים. קורוסאווה מעמת בסרט את האנשים הפשוטים הקשורים לאדמה, מצמיחים יבולים ומטפחים משפחות עם הסמוראים אדירי הכוח ומיומני הלחימה, הנודדים הבודדים, חסרי הבית והחום[4].
בשנת 1958 ביים את הסרט ״המבצר הנסתר" (שוב בכיכבו של טושירו מיפונה), על גנרל אציל שהוא כה צייתן ומסור לנסיכה, עד כי מסכים להקריב את אחותו למען הצלתה[5]. הוא גם מגן עליה בחירוף נפש, על אף שהיא לועגת לו. מולו עומדים שני נוודים מדלת העם, המגלמים את כל חולשות האנוש: פחדנות, אנוכיות, חוסר נאמנות ותאוות בצע[6].
בשנת 1961 ביים את הסרט "יוג'ימבו", מגולל את סיפורו של רונין (טושירו מיפונה) המגיע לעיירה קטנה בה שני ראשי ארגוני פשע מאורגן מתחרים על עליונות. בעקבות הצלחת הסרט, יצר סרט המשך, "סנג'ירו" (1962).
עשור של קשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1965 ביים את הסרט "אדום הזקן", על מערכת היחסים בין רופא למתלמד החדש שלו. הוא מתרחש בעיירה קוישיקאווה, לקראת סוף תקופת שוגונות טוקוגאווה (אמצע המאה ה-19). הסרט התבסס על אוסף הסיפורים הקצרים של שוגורו יממוטו משנת 1959. הרומן "חלכאים ונדכאים" של דוסטויבסקי סיפק את המקור לעלילת משנה על נערה צעירה, שניצלה מבית בושת. הסרט בוחן את בעיית העוול החברתי וחוקר שניים מהנושאים האהובים על קורוסאווה: הומניזם ואקזיסטנציאליזם. . "אדום הזקן" היה הסרט האחרון בשחור-לבן של קורוסאווה[7].
בשנת 1970 היה אמור לביים את דרמת המלחמה "טורה! טורה! טורה!" אך הודח בגלל מחלוקות עם המפיקים מחברת "פוקס המאה ה-20", שהייתה שותפה להפקה.
בדצמבר 1971 ניסה קורוסאווה להתאבד. הוא נמצא מוטל באמבטיה ריקה למחצה. צווארו, מרפקיו ופרקי ידיו שתתו דם. הוא חתך עצמו ב־25 מקומות, בניסיון לשים קץ לחייו, בעקבות כישלון סרטו "דודסקאדן" (אנ')[8].
בשנת 1975, ביים את הסרט "שומר היערות", בהפקה רוסית, על ידידות יוצאת דופן בין קצין רוסי משכיל לבין צייד מונגולי[9]. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה מאת ההרפתקן הרוסי ולדימיר ארסנייב, שתר את המזרח הרחוק הרוסי בתחילת המאה ה-20. הסרט, שצולם כמעט כולו במדבר המזרח הרחוק הרוסי, בוחן את הנושא של יליד היערות המשולב במלואו בסביבתו, מנהל סגנון חיים שבהכרח ייהרס על ידי התקדמות הציוויליזציה. וגם על צמיחת הכבוד והחברות העמוקה בין שני גברים בעלי רקע שונה בתכלית, ועל הקושי להתמודד עם אובדן הכוח והיכולת שמגיע עם הזקנה. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר כנציגת ברית המועצות (שם הופק הסרט)[10].
הצלחה מחודשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1977 ביים הבמאי האמריקאי ג'ורג' לוקאס את "מלחמת הכוכבים", סרט שהושפע בין היתר מ"המבצר הנסתר" של קורוסאווה. לוקאס, כמו במאים רבים אחרים של דור הוליווד החדשה, העריץ את קורוסאווה וראה בו מודל לחיקוי, והיה המום לגלות שהוא לא הצליח להשיג מימון ליצירה חדשה כלשהי. השניים נפגשו בסן פרנסיסקו ביולי 1978 כדי לדון בפרויקט שקורוסאווה חשב שהוא כדאי מבחינה כלכלית: "קגמושה", סיפורו האפי של גנב שנשכר ככפילו של אדון יפני מימי הביניים[11]. לוקאס, הוקסם מהתסריט ומהאיורים של קורוסאווה, מינף את השפעתו על חברת "פוקס המאה ה-20" כדי לכפות על האולפן שפיטר את קורוסאווה רק עשר שנים קודם לכן להפיק את "קגמושה", ואז גייס את הבמאי פרנסיס פורד קופולה כמפיק שותף. ההפקה החלה באפריל שלאחר מכן, והייתה הסרט היפני היקר ביותר שנעשה עד אז[10]. צילומי הסרט נמשכו מיוני 1979 עד מרץ 1980 והיו נגועים בבעיות, לא פחות מהן פיטוריו של השחקן הראשי המקורי, שינטארו קצו, עקב תקרית שבה השחקן התעקש, נגד רצונו של הבמאי, על צילום וידאו של הופעתו שלו שבו השתמש אחר כך לצורך קידום עצמאי[10]. הסרט הושלם רק כמה שבועות אחרי לוח הזמנים המקורי. הקרנת הבכורה שלו הייתה בטוקיו באפריל 1980. הוא הפך במהרה ללהיט אדיר ביפן. הסרט זכה להצלחה ביקורתית וקופתית גם ברחבי העולם, וזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1980. קורוסאווה בילה את שאר אותה השנה באירופה ובאמריקה בקידום "קגמושה", אסף פרסים ותשבחות, והציג בתערוכות את הרישומים שעשה כדי לשמש כסטוריבורד לסרט.
ההצלחה הבינלאומית של "קגמושה" אפשרה לקורוסאווה להמשיך לפרויקט הבא שלו, "ראן", אפוס נוסף ברוח דומה. התסריט, המבוסס בחלקו על "המלך ליר" של ויליאם שייקספיר, על איש מלחמה חסר רחמים וצמא דם, בגילומו של טצויה נקדאי, אשר לאחר שגירש בטיפשות את בנו היחיד הנאמן, מוסר את ממלכתו לשני בניו האחרים, אשר בוגדים בו[12]. ובכך הכניס את כל הממלכה למלחמה. מכיוון שהאולפנים היפניים עדיין חששו מהפקת סרט נוסף שיהיה בין היקרים ביותר שנעשו במדינה, שוב היה צורך בעזרה בינלאומית. הפעם זה הגיע מהמפיק הצרפתי סרז' זילברמן, שהפיק את סרטיו האחרונים של הבמאי הספרדי לואיס בוניואל. הצילומים החלו בדצמבר 1983 ונמשכו יותר משנה.
בינואר 1985 הופסקה ההפקה של "ראן" כשאשתו בת ה-64 של קורוסאווה, יוקו, חלתה. היא מתה ב-1 בפברואר. קורוסאווה חזר כדי לסיים את סרטו ו"ראן" הוקרן בבכורה בפסטיבל טוקיו ב-31 במאי. הסרט זכה להצלחה מסחרית מתונה ביפן, אך גדולה יותר ברחבי העולם, וכפי שעשה עם "קגמושה", קורוסאווה יצא למסע באירופה ובאמריקה, שם השתתף בהקרנות הבכורה של הסרט בספטמבר ובאוקטובר.
"ראן" זכה במספר פרסים ביפן, אך לא זכה לכבוד כמו רבים מסרטיו של קורוסאווה בשנות החמישים והשישים. עולם הקולנוע הופתע, עם זאת, כאשר יפן לא בחרה ב"ראן" לנציגה על מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. גם המפיק וגם קורוסאווה עצמו ייחסו את הכישלון אפילו להגיש את "ראן" לתחרות לאי הבנה: בגלל הכללים של הפרס, איש לא היה בטוח אם "ראן" מתאים להיות מועמד כסרט יפני, או סרט צרפתי (בשל מימונו), או שניהם. הבמאי סידני לומט הוביל קמפיין מוצלח שקורוסאווה יקבל מועמדות לאוסקר לבמאי הטוב ביותר באותה שנה (סידני פולק זכה בסופו של דבר בפרס על בימוי "מחוץ לאפריקה"). מעצבת התלבושות של "רן", אמי וואדה, זכתה באוסקר היחיד של הסרט.
"קגמושה" ו"ראן", במיוחד האחרון, נחשבים לעיתים קרובות לאחד מיצירותיו הטובות ביותר של קורוסאווה. לאחר יציאתו של "ראן" אמר עליו קורוסאווה שהוא סרטו הטוב ביותר, שינוי גישה משמעותי, לאחר שבעבר כשנשאל איזו מיצירותיו הטובות ביותר שלו, תמיד ענה "הסרט הבא שלי".
השנים האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסרט הבא שלו בחר קורוסאווה נושא שונה מאוד מכל שהסרטים שיצר עד אז. בעוד שכמה מהסרטים הקודמות שלו (למשל, "מלאך שיכור" ו"קגמושה") כללו רצפי חלומות קצרים, הסרט "חלומות" היה מבוסס לחלוטין על חלומותיו של קורוסאווה עצמו. באופן משמעותי, לראשונה מזה למעלה מארבעים שנה, קורוסאווה, עבור הפרויקט האישי והעמוק, כתב גם את התסריט לבדו[13]. למרות שהתקציב המשוער שלה היה נמוך מהסרטים שקדמו לו, האולפנים היפניים לא היו מוכנים לתמוך באחת מהפקות שלו (עקב כישלונות עבר), וקורוסאווה פנה למעריץ אמריקאי מפורסם לסייע במימון, סטיבן ספילברג, ששכנע את חברת "האחים וורנר" לקנות את הזכויות הבינלאומיות על ההפקה שהושלמה[14]. בנו של קורוסאווה, היסאו, היה מפיק שותף וניהל משא ומתן על הלוואה ביפן שתכסה את עלויות ההפקה של הסרט. בסרט השתתף, בתפקיד משנה, הבמאי מרטין סקורסזה[15]. צילומי הסרט נמשכו יותר משמונה חודשים, ו"חלומות" הוצג לראשונה בפסטיבל קאן במאי 1990, לקבלת פנים מנומסת אך אילמת, בדומה לתגובה שהסרט קיבל במקומות אחרים בעולם. בשנת 1990, קיבל קורוסאווה את פרס האוסקר על מפעל חיים[16]. בנאום הקבלה שלו הוא אמר "אני קצת מודאג כי אני עדיין לא מרגיש שאני מבין בקולנוע[17].
קורוסאווה פנה כעת לסיפור קונבנציונלי יותר עם "רפסודיה באוגוסט", סרטו הראשון שהופק במלואו ביפן מאז "דודסקדן" למעלה מעשרים שנה קודם. הסרט שחקר את צלקות ההפצצה הגרעינית שהרסה את העיר נגסאקי בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא עובד מרומן של קיוקו מוראטה, אבל ההתייחסויות של הסרט להפצצת נגסאקי הגיעו מהבמאי ולא מהספר[18]. זה היה הסרט היחיד שלו שכלל תפקיד של כוכב קולנוע אמריקאי: ריצ'רד גיר, שמגלם תפקיד קטן כאחיינה של הגיבורה הקשישה. הצילומים נערכו בתחילת 1991, כשהסרט נפתח ב-25 במאי באותה שנה לתגובה ביקורתית שלילית בעיקרה, במיוחד בארצות הברית, שם הואשם הבמאי בפרסום רגשות אנטי-אמריקאים נאיביים, אף על פי שקורוסאווה דחה האשמות אלו.
קורוסאווה לא בזבז זמן לעבור לפרויקט הבא שלו: "מאדאדיו". הסרט מבוסס על מאמרים אוטוביוגרפיים מאת הייקן יודישה, הסרט עוקב אחר חייו של פרופסור יפני לגרמנית לאורך מלחמת העולם השנייה ומעבר לה. הנרטיב מתמקד בחגיגות יום הולדת שנתיות עם תלמידיו לשעבר, שבמהלכן הגיבור מצהיר על חוסר רצונו למות עדיין - נושא שהפך יותר ויותר רלוונטי עבור יוצר הסרט בן ה-81. הצילומים החלו בפברואר 1992 ונמשכו עד סוף ספטמבר. יציאתו לאקרנים ב-17 באפריל 1993, התקבלה בתגובה מאוכזבת אף יותר מזו שהייתה בשתי העבודות הקודמות שלו.
קורוסאווה בכל זאת המשיך לעבוד. הוא כתב את התסריטים המקוריים "הים מסתכל" ב-1993 ו"אחרי הגשם" ב-1995. ב -1995, בשלבי הסיום של "אחרי הגשם", החליק ושבר את בסיס עמוד השדרה שלו. בעקבות התאונה, הוא היה מרותק לכיסא גלגלים למשך שארית חייו, מה ששם קץ לכל תקוות שיביים סרט נוסף. משאלתו ארוכת השנים - למות על הסט בזמן צילום סרט - מעולם לא התגשם. קורוסאווה מת בשנת 1998 בטוקיו.
לאחר מותו נטל על עצמו תלמידו, טקאשי קויזומי, את מלאכת סיום הפקת סרטו האחרון, "אחרי הגשם", שיצא לאקרנים ב-2001[19].
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלחתו של קורוסאווה הובילה לפרסומו של הקולנוע היפני מחוץ ליפן החל משנות ה-50 של המאה ה-20, ופתחה דרך לבמאים יפנים נוספים כמו מאסאקי קובאיאשי ונוספים.
סרטיו של קורסאווה נחשבים לשילוב מוצלח של תרבויות המזרח והמערב, השואבים את הטוב משני העולמות. כמה מסרטיו עובדו לגרסות הוליוודית, "יוג'ימבו" ל"בעבור חופן דולרים", ו"שבעת הסמוראים"' ל"שבעת המופלאים"[1].
אזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משחק הווידאו "Ghost of Tsushima" נוצר כמחווה עבור סרטיו של קורוסאווה.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך ההפקה של הסרט "אגדת אלוף הג'ודו" נבחרה השחקנית המגלמת את מנהיגת עובדי המפעל, יוקו יאגוצ'י, על ידי עמיתיה להציג את דרישותיהם בפני הבמאי קורוסאווה. היא וקורוסאווה היו מסוכסכים ללא הרף, ובאמצעות ויכוחים אלה התקרבו השניים באופן פרדוקסלי. הם נישאו ב-21 במאי 1945, כשיאגוצ'י בחודש השני להריונה (היא מעולם לא חידשה את קריירת המשחק שלה), והזוג נשאר יחד עד מותה ב-1985. נולדו להם שני ילדים: בן, היסאו, יליד 20 בדצמבר 1945, ששימש כמפיק בכמה מהפרויקטים האחרונים של אביו, וקזוקו, בת, ילידת 29 באפריל 1954, שהפכה למעצבת תלבושות.
בשנת 1986 פורסם בישראל שגיתית איזראלוב שהורשעה ברצח בעלה, הייתה מאהבת של קורוסאווה, כאשר גרה ביפן במשך מספר שנים[20].
רשימת סרטיו פילמוגרפיה חלקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אגדת אלוף הג'ודו, 1943
- היפה ביותר, 1944
- אגדת אלוף הג'ודו חלק ב' - הדורכים על זנב הנמר, 1945
- בוני העתיד, ללא חרטה על נעורי, 1946
- יום ראשון נפלא, 1947
- מלאך שיכור, 1948
- דו-קרב שקט, כלב משוטט, 1949
- רשומון, שערורייה 1950
- אידיוט, 1951
- איקירו, 1952
- שבעת הסמוראים, 1954
- אני חי בפחד, 1955
- כס הדמים, 1957
- בשפל, 1957
- המבצר הנסתר, 1958
- הרעים ישנים היטב, 1960
- יוג'ימבו, 1961
- סנג'ירו, 1962
- למטה ולמעלה, 1963
- אדום הזקן, 1965
- דודסקאדן, 1970
- שומר היערות, 1975
- קגמושה, 1980
- ראן, 1985
- חלומות, 1990
- רפסודיה באוגוסט, 1991
- מאדאדיו, 1993
פרסים והוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קצין בכיר במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (23 ביוני 1981)
- פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1981)
- פרס הסרטים של מאיניצ'י לבמאי הטוב ביותר (1981)
- פרס רצועת הכסף לבמאי הזר (1981)
- פרס דוד דה דונטלו לבמאי הזר (1981)
- פרס הסרט הכחול לסרט הטוב ביותר (1986)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1981)
- פרס סזאר לסרט הזר (1981)
- Prize of the French Critics' Union/Best Australian Film (1978)
- פרס הסרט הכחול לסרט הטוב ביותר (1981)
- פרס הוצ'י (1980)
- פרס דקל הזהב (1980)
- פרס דוד דה דונטלו לבמאי הזר (1977)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1986)
- פרס אמנדה לסרט הזר הטוב ביותר (1986)
- דוב הכסף (1959)
- פרס אוסקר (1952)
- פרס דוד די דונטלו (1977)
- פרס סזאר (1981)
- פרס הסרטים של מאיניצ'י לבמאי הטוב ביותר (1986)
- פרס פוקואוקה לתרבות אסיה (1990)
- פרס מאיניצ'י לתסריט הטוב ביותר (1953)
- פרס דוד דה דונטלו לבמאי הזר (1986)
- פרס מאיניצ'י לתסריט הטוב ביותר (1964)
- פרס באפט"א לסרט הזר הטוב ביותר (1986)
- פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1994)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1966)
- פרס רצועת הכסף לבמאי הזר (1977)
- Kinema Junpo Award for Best Film of the Year (1949)
- פרס אוסקר לשם כבוד (1990)
- פרס אשאסי (1965)
- פרס הסרטים של מאיניצ'י לבמאי הטוב ביותר (1948)
- פרס הסרט הכחול לסרט הטוב ביותר (1966)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1949)
- People's Honour Award (1 באוקטובר 1998)
- פרס ההצטיינות בתרבות (1976)
- אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (28 בפברואר 1986)
- פרימיום אימפריאל (1992)
- מסדר התרבות (1985)
- פרס הסרט הכחול לבמאי הטוב ביותר (1986)
- Blue Ribbon Awards for Best Screenplay (1950)
- פרס אריה הזהב (1951)
- דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר (1959)
- פרס פיפרסקי (1959)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1964)
- Blue Ribbon Awards for Best Screenplay (1964)
- National Board of Review Awards 1951 (1951)
- פרס הסרט הכחול לסרט הטוב ביותר (1959)
- Blue Ribbon Awards for Best Screenplay (1953)
- אריה הכסף (1954)
- פרס קינמה ג'ונפו (1953)
- פרס מאינצ'י לסרט הטוב ביותר (1953)
- פרס רמון מגסאיסאי (1965)
- אביר בלגיון הכבוד
- עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- עיטור הידידות בין העמים
- מסדר האמנויות והספרות
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
- לקסיקון קולנוע, כרך ב, עפר שלח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- רות נצר, מעגל החיים בסרטים של אקירה קוראסאווה ותיאו אנגלופולוס, רסלינג, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקירה קורוסאווה, ברשת החברתית Goodreads
אקירה קורוסאווה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אקירה קורוסאווה, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
אקירה קורוסאווה, באתר AllMovie (באנגלית)
אקירה קורוסאווה, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- אקירה קורוסאווה, באתר Metacritic (באנגלית)
אקירה קורוסאווה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אקירה קורוסאווה, באתר Last.fm (באנגלית)
אקירה קורוסאווה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אקירה קורוסאווה, באתר Discogs (באנגלית)- אקירה קורוסאווה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אקירה קורוסאווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נירית אנדרמן, מחווה לאקירה קורוסאווה בסינמטקים, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2010
- אורי קליין, השמש שוב עולה מעל אקירה קורוסאווה, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2010
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אורי קליין, 100 שנה להולדתו של הבמאי היפאני אקירה קורוסאווה, באתר הארץ, 13 באפריל 2010
- ^ 1 2
איתמר זהר, שינובו השימוטו, התסריטאי הצמוד של קורוסאווה, מת בגיל 100, באתר הארץ, 20 ביולי 2018
- ^ ביקורות:
מאיר שניצר, יצירת מופת - "כס הדמים", חדשות, 29 בינואר 1987
רחל נאמן, קולנוע - גורלו של סמוראי - 'כס הדמים', כותרת ראשית, 11 בפברואר 1987
מאיר שניצר, מת העולם - "כס הדמים" - ביקורת, חדשות, 2 בפברואר 1987 - ^ 1 2 אשר לוי, צד א', צד ב' - על גאוניותו אין מחלוקת. השאלה, אם אקירה קורוסאווה הוא אוהב ארם חסר תקנה, או דווקא ריאקציונר הדוגל בצייתנות עיוורת, חדשות, 19 במאי 1988
- ^ יפתח אילן, שלושה אנשים רעים - "המיבצר הנסתר' (יפן, 1958), במאי: אקירה קורוסאווה, שחקנים: טושירו מיפונה, מיסה אואחרה, טקשי שמורה, כל העיר, 26 באוגוסט 1988
- ^ עירית שמגר, הטוב. הרע והנסיכה, מעריב, 7 באפריל 1988
- ^ "אדום הזקן". יפן 65'. אקירה קורוסאווה, חדשות, 14 במאי 1993
- ^ עירית שמגר, הסמוראי האחרון, מעריב, 26 בפברואר 1981
- ^ סרטים בקולנוע, דבר, 9 בפברואר 1979
- ^ 1 2 3 אורי קליין, רב אמן בשיאו, דבר, 13 בפברואר 1981
- ^ עדנה שבתאי, המלצה - קגמושה - קורוסאווה, חדשות, 22 ביולי 1985
- ^ מאיר שניצר, עכשיו מתחילים הספקות, חדשות, 22 בינואר 1986
- ^ חגי לוי, שדה החלומות, חדשות, 7 ביוני 1990
- ^ איי.פי, יפיץ סרט חדש של קורסאווה, חדשות, 28 בדצמבר 1988
- ^ רויטרס, ישחק את ואן גוך בסרט של קורסאווה, חדשות, 29 באוגוסט 1989
- ^ חדשותרבות ■■■ אוסקר כבוד לקורסאווה, חדשות, 13 בדצמבר 1989
- ^ עירית שמגר, סמוראים זקנים לא מתים, מעריב, 8 ביוני 1990
- ^ מאיר שניצר, סבתא זוכרת את הפצצה, חדשות, 21 בפברואר 1992
- ^ נסים דיין, בשמי ובשם קורוסאווה, באתר גלובס, 23 במאי 2001
- ^ יוסי הימן, מפילגשו של קורוסאווה עד שוד מזוין, חדשות, 6 באוקטובר 1986
| בקרת זהויות |
|
|---|
- זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
- אקירה קורוסאווה
- במאי קולנוע יפנים
- תסריטאי קולנוע יפנים
- מפיקי קולנוע יפנים
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- זוכי אוסקר: פרסי כבוד
- זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
- זוכי פרס קיוטו
- אישים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו
- זוכי פרס רמון מגסאיסאי
- מקבלי עיטור מסדר התרבות
- מקבלי עיטור הידידות בין העמים
- יפנים שנולדו ב-1910
- יפנים שנפטרו ב-1998