איסור קללה

איסור קללה כולל כמה מצוות לא תעשה. לקלל אחרים בשם ה' או בכינוי של ה' הוא איסור תורה שיש בו מלקות ומי שמקלל דיין עובר על איסור תורה נוסף, ולוקה פעמיים. גם מי שמקלל בלי שם וכינוי עובר על איסור תורה לפי פסק השולחן ערוך^[1]. כשם שאסור לקלל אחרים, כך אסור לאדם לקלל את עצמו. איסור קללה נאמר רק למה שנקרא "עמך", ומי שאינו עושה מעשה עמך, היינו פושעים ורשעים, אינם בכלל האיסור.

פירוט המצוות

התורה מזכירה איסור על קללת אחרים בשלשה מקומות:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא, י"ט, י"ד)
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות, כ"ב, כ"ז) - איסור לקלל דיין, שכן פירוש המונח "אלוהים" בהקשר זה הוא "שופט".
וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת (שמות, כ"א, י"ז)

איסורים אלו מתווספים לאיסור הפשוט על ברכת ה' בשפת חכמים – שנכלל ונרמז באיסור "אלוהים לא תקלל", ומופיע גם בספר ויקרא: ”ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה.” (ויקרא, כ"ד, ט"ז). ספר החינוך^[2] מבאר על-פי הגמרא^[3] שהתורה מכנה דיינים בלשון "אלוהים" כדי לכלול איסור מיוחד של "ברכת ה'".

התורה אמנם מציינת אפוא את קללת החרש, הדיין והנשיא, אך חז"ל מבארים שהאיסור חל על קללת כל יהודי. כפי שרש"י^[4] מציין בשם תורת כהנים, המילה "בעמך"^[5] בא לרבות כל מי שבעם ישראל.

הרמב"ם פוסק^[6]:

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל

כן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תיאור

ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש

הרמב”ם ממשיך לשאול: אם כל אדם כלול באיסור הכתוב, למה התורה מציינת דווקא את החרשׁ? ומיישב את קושייתו: "שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו". כלומר, גם כאשר הקרבן לקללה אינו מודע לכך שקיללו אותו, עדיין המקלל עובר את העבירה במלוא חומרתה.

בנוסף מבארים חז"ל שהאיסור לקלל נאמר אפילו על קללת עצמו. כך לומדת הגמרא^[7] מן הפסוק "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" (דברים, ד', ט'). וכן פסק ברמב"ם להלכה^[8].

מי שמקלל אחרים בנוכחים גם יעבור על איסור נוסף של אונאת דברים, בכך שהוא גורם להם כאב וצער^[9].

פרטי דינים

החומרא המלאה של איסור קללה נאמרה דווקא כאשר אדם מקלל בשמו של הקב"ה. כלומר, עיקר האיסור נאמר כאשר אדם אומר: "יקולל פלוני בשם ה'".

לעניין איסור ברכת ה', הגמרא מציינת מחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים אם האיסור נאמר גם בכינוי, או רק בשבעת שמות השם שאינם נמחקים. לדעת רבי מאיר האיסור נאמר אף בכינוי^[10], ואילו לדעת חכמים חיוב מיתה של ברכת ה' נאמר רק במקלל בשם ה', ואילו הקללה בכינוי מהווה איסור תורה, אך אין בה עונש מוות.

לעניין קללת אחרים, הרמב"ם פוסק^[11] שהאיסור המלא נאמר הן בשם ה' והן באחד מכינויו. הבית יוסף^[12] מבאר שכלול בזה גם כינוי של הקב"ה בלעז. מנגד, הראב"ד חולק וכתב שהאיסור המלא, בנוגע לעונש מלקות, נאמר רק בשם המפורש.

בשולחן ערוך^[13] פסק כדעת הרמב"ם: "המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש^[14]. ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלוהים לא תקלל^[15]. וארור הוי לשון קללה".

מדברי הטור^[16] משתמע שאיסור קללה נאמר גם ללא אזכור שם ה'. אמנם אין בכך את כל חומרת האיסור לעניין שיתחייב מלקות, אך על כל פנים יש איסור. גם בבית יוסף מבאר שאמנם עיקר האיסור הוא כאמור בקללה בשם, אך עדיין יש איסור תורה בקללה גם ללא שם ה', וכן נפסק בשולחן ערוך על דרך זו^[17]: "אם לא הייתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהייתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה. (ה"ה המקלל את המת, פטור). אבל איסורא מיהא איכא".

בש"ך^[18] כתב בשם הב"ח שיחול אפוא איסור תורה על מי שיאמר קללה ללא שם ה', כגון בקללה "ימות פלוני". יש ראשונים שחלקו על הלכה זו, ובביאור הגר"א^[19] כתב שלפי הקריאה הפשוטה של הגמרא אין איסור תורה כלל ללא שם או כינוי.

יש לציין שהחזון איש^[20] פסק שכאשר אדם אומר קללה בניסוח של "יהי רצון" (כגון "יהי רצון שפלוני ימות") אזי יש לכך דין של קללה בכינוי, כיוון שברור שהכוונה היא לקלל בשם ה', וגם קללה בדרך תפילה נחשבת לקללה.

טעמי האיסור

ספר החינוך^[21] מבאר שיש לקללה אפקט על האדם המקולל. לפי דבריו, "משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה^[22] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם". גם הרשב"א (מיוחס לרמב"ן, סימן רפו) ציין מכמה מקורות בחז"ל שבניגוד לדעת הפילוסופים, יש כוח בפה האדם לקלל את הזולת ולהזיקו.

הרמב"ם מבאר שהתורה אסרה גם קללת חרש כדי להבהיר לנו שהבעיה שבקללה אינה מצד מה שהמקולל ששומע את הקללה יפגע ממנה ויצטער, אלא הבעיה היא בנפשו של המקלל שדבקו בה תכונות רעות של נקמה וכעס - "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד אבל הקפידה בעניין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס"^[23]. הרמב"ם אינו מזכיר את טעמו של ספר החינוך ונראה שאינו מסכים עמו.

מספר מפרשים הסכימו עם דעת ספר החינוך^[24]. מנגד, יש שהלכו בדרכו של הרמב"ם, והטילו ספק ביכולת של האדם להשפיע על הזולת בקללת פיו^[25].

הרב משה פיינשטיין^[26] כתב שאמנם האיסור לקלל נאמר גם במקלל את עצמו, אך הסיבה לכך שונה מקללת אחרים. אסור לאדם לקלל את עצמו כיוון שייתכן שדבריו יתקיימו, ובכך יגרום לעצמו נזק. מכאן שהדברים כלולים בפסוק "רק השמר לך ושמור נפשך מאד".

מנגד, ביחס לאחרים הקללה בוודאי לא תזיק, שכן היא נגד רצון ה’ (הן משום שהיא אסורה, והן משום שהיא לא מוצדקת), ולכן האיסור אינו מחמת הנזק אלא מחמת הבוז והביזיון כלפי המקולל.

טעם נוסף שמביא ספר החינוך, שאיסור קללה חל גם כאשר המקולל אינו נוכח, שכן ייתכן שהלה יגלה את הקללה "עוף השמיים יוליך את הקול" והדבר יגרום לריב ומדון.

ראו גם

לקריאה נוספת

הרב חיים דוד הלוי, איסור מקלל ואם יש כח בקללה לפעול, בשו"ת עשה לך רב, חלק ג סימן נד.

הערות שוליים

^ ויש חולקים, כמבואר בהמשך הערך.
^ מצווה סט, וכן הרמב"ם
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ו, עמוד ב'
^ ביאור לויקרא יט, יד
^ שמופיע בפסוק: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר
^ סנהדרין פרק כו
^ שבועות לו, א
^ שם, הלכה ג
^ תמורה ג, ב
^ כגון רחום, חנון וכיוצא באלו
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ו, הלכה ג'
^ חושן משפט כז
^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ז, סעיף א'.
^ ויקרא יט, יד
^ שמות כב, כז
^ סימן כז
^ שם, סעיף ב
^ ס"ק א
^ כז, ח
^ סנהדרין כ, י
^ מצווה רלא
^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ח, עמוד א'
^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שי"ז.
^ עיין לדוגמה ברקנטי, ויקרא יט, יד
^ עיין בפירוש האברבנל לבראשית כז, א; במדבר כב, ז; עיין גם במשך חכמה, במדבר כב, כ
^ אגרות משה, אורח חיים ח"ג, סימן עח

[1] ויש חולקים, כמבואר בהמשך הערך.

[2] מצווה סט, וכן הרמב"ם

[3] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ו, עמוד ב'

[4] ביאור לויקרא יט, יד

[5] שמופיע בפסוק: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר

[6] סנהדרין פרק כו

[7] שבועות לו, א

[8] שם, הלכה ג

[9] תמורה ג, ב

[10] כגון רחום, חנון וכיוצא באלו

[11] משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ו, הלכה ג'

[12] חושן משפט כז

[13] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ז, סעיף א'.

[14] ויקרא יט, יד

[15] שמות כב, כז

[16] סימן כז

[17] שם, סעיף ב

[18] ס"ק א

[19] כז, ח

[20] סנהדרין כ, י

[21] מצווה רלא

[22] תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ח, עמוד א'

[23] ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שי"ז.

[24] עיין לדוגמה ברקנטי, ויקרא יט, יד

[25] עיין בפירוש האברבנל לבראשית כז, א; במדבר כב, ז; עיין גם במשך חכמה, במדבר כב, כ

[26] אגרות משה, אורח חיים ח"ג, סימן עח

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]