לדלג לתוכן

אוגדה 84

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוגדה 84
פרטים
כינוי "אוגדת הפלדה", "אוגדת טל"
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך חיל השריוןחיל השריון חיל השריון
בסיס האם מפקדת גייסות השריון
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1967
מלחמות מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
נתוני היחידה
כוח אדם חטיבה 7, חטיבת הצנחנים
ציוד עיקרי טנקי "צנטוריון" ו"פטון"
פיקוד
יחידת אם   פיקוד הדרום
דרגת המפקד אלוף  אלוף
מפקדים ישראל טל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביקור ראש הממשלה בחזית הדרום בזמן תקופת ההמתנה. בתמונה, האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, 25 במאי 1967
ביקור ראש הממשלה בחזית הדרום בזמן תקופת ההמתנה. בתמונה, האלוף ישראל טל, הרמטכ"ל יצחק רבין, ראש הממשלה לוי אשכול וסגן הרמטכ"ל חיים בר-לב, 25 במאי 1967

אוגדה 84 הייתה אוגדה בצבא הגנה לישראל שהשתתפה במלחמת ששת הימים, תחת פיקודו של האלוף ישראל טל. מוכרת גם בשמות "אוגדת הפלדה", ו"אוגדת טל".

האוגדה, כאחת משלוש אוגדות משימתיות שצוותו בחזית הדרום (עם אוגדת אריאל שרון - אוגדה 38 ואוגדת אברהם יפה - אוגדה 31), הבקיעה ראשונה את המערך המצרי בגזרת צפון סיני, וכבשה חלקים נרחבים מצפון סיני. כעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. גזרת הפעולה של האוגדה הייתה הגזרה של אוגדה 77 במבצע קדש.

פעולות האוגדה תועדו בספר "חשופים בצריח" של שבתי טבת.

מבנה האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדה 84 הוקמה לצורך המלחמה בפיקוד האלוף ישראל טל, שהיה אז מפקד גייסות השריון (גי"ש), והתבססה על מפקדת הגי"ש. האוגדה הייתה האוגדה היחידה המבוססת על מפקדה סדירה.

פקודה ראשונית להתארגנות המפקדה התקבלה במוצאי יום העצמאות ה'תשכ"ז (15.5.1967).

תוכנית מלחמת ששת הימים "נחשונים", כללה מתקפת חיל אוויר להשמדת הכוח האווירי המצרי; לחימה יבשתית רק בחזית סיני, תוך הימנעות מפתיחת חזית נוספת, בטרם הוכרע קרב היבשה בסיני. התוכנית התגבשה סופית ב-1 ביוני.

האוגדה כללה את חטיבה משוריינת 7 בפיקוד שמואל גונן- גורודיש, את חטיבה ממוכנת 60 בפיקוד מנחם אבירם- מן, את חטיבה חיר"מ 35 (חטיבת הצנחנים) בפיקוד רפאל איתן- רפול, רכובה על גבי זחל"מים ועוד גדוד טנקי פטון, גדוד 46, בפיקוד אורי בר-און, כוח סיור בפיקוד ישראל גרנית שכלל גם טנקים. כמו כן, אגד ארטילרי 215 (בפיקוד צבי נשר), אגד תחזוקה (בפיקוד יעקב בר) וגדוד הנדסה 605.

לרשות האוגדה עמדו 300 טנקים, מהחדישים שהיו ברשות צה"ל.

בין נושאי התפקידים באוגדה היו הרצל שפיר כסגן מפקד האוגדה וראש המטה, קלמן מגן כקצין אג"ם אוגדתי, דן חירם כיועץ ארטילרי ומאיר פעיל כעוזר למפקד האוגדה.

יחידות האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחידות אוגדה 84
תג שם מספור הערות
חטיבות סדירות
חטיבת הצנחנים 35 חטיבת חיל רגלים
חטיבה 7 7 חטיבת חיל שריון
עוצבת עמוד האש 215 אגד ארטילרי
גדוד המח"ץ 605 גדוד חיל הנדסה
חטיבות מילואים
עוצבת אגרוף ורומח 60 חטיבת חיל שריון

בנוסף, כללה האוגדה גם את הכוחות הבאים:

  • כוח גרנית
  • גדוד שירותי חימוש 605 (שיצא מהסדנה בג'וליס והיה לגש"ח הראשון בצה"ל)
  • יחידת קשר 348
  • יחידת תחזוקה

משימת האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על האוגדה הוטל המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרת פיקוד הדרום. מטרת האוגדה הייתה השתלטות על חלקה הדרומי של רצועת עזה וכיבוש פתחת רפיח ואל עריש

הרעיון המבצעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב ההבקעה, כדי להימנע ככל האפשר מהעיכובים הכרוכים בפריצת שדות המוקשים תוכננה ההתקפה הישראלית להתבצע בעזרת "לפיתה" של מערך האויב, משני קצותיו: מהאגפים הצפוני והדרומי של המערך המצרי בצומת רפיח.

ציוותי כוחות ומשימות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוגדה:אות קריאה בקשר: "טירה"

חטיבה משוריינת 7 בפיקוד שמואל גונן (גורודיש) (סגן: ברוך הראל (פינקו), קצין האג"ם: יואל גונן, קמב"ץ: יוסי בן-חנן): אות קריאה בקשר: "שמיר" (כינוי בספר "חשופים בצריח": ש, ש/7)

החטיבה כללה 124 טנקים, מהם 58 טנקי צנטוריון עם תותח 105 מ"מ, ו-66 טנקי פטון M48A1 ולהם תותח 90 מ"מ. ארבע מפלוגות החטיבה היו בשלב האימון הבסיסי. מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית היה יאיר נפשי. כוח הארטילריה של החטיבה כלל 23 תותחים מתנייעים 105 מ"מ ותותחים 25 ליטראות נגררים.

  • משימה: תתקוף ראשונה דרך ח'אן יונס ורפיח ותכבוש את המערך המצרי מצפון עד מדרום לצומת רפיח.
מפקד האוגדה אלוף ישראל טל ומח"ט הצנחנים אל"ם רפאל איתן במהלך המלחמה

חטיבת הצנחנים 35, בפיקוד אל"ם רפאל (רפול) איתן (סגן: אפרים חירם (פיחוטקה), קצין אג"ם שי תמרי). לקראת המלחמה, הפכה לחטיבה ממוכנת ששני גדודיה (גדוד 50 וגדוד 890), היו על זחל"מים. אות קריאה בקשר: "זברה" (כינוי בספר "חשופים בצריח": צ)

  • גדוד 50 ("בזלת"), בפיקוד טיבי שפירא. ממפקדי הפלוגות היו יורם (יה-יה) יאיר, יהודה דובדבני. (כינוי בספר "חשופים בצריח": צ/01)
  • גדוד 890 ("אפעה") בפיקוד יאיר תל-צור. ממפקדי הפלוגות היו דורון רובין.
  • גדוד 202 ("צפע") בפיקוד בפיקוד סא"ל צבי בר. הגדוד נלקח והיה תחת פיקוד חטיבה 11 לטובת כיבוש רצועת עזה. ממפקדי הפלוגות היו: פלוגה ב' יחיאל אמסלם (סמ"פ נחמיה כהן).
  • גדוד מרגמות כבדות (גמ"כ) מוצנח 332 בפיקוד מאיר דורון (גדוד אורגני של החטיבה). מפקדי הסוללות היו יוחאי קורן, ורן כהן, והם צורפו כקש"אים לגדודים "אפעה" ו "בזלת", בהתאמה. סוללה ג' בפיקוד יעקב ברקת, נועדה להצנחה באל-עריש, אולם ההצנחה בוטלה.
  • גדוד 46 (מחטיבה 401 בהקמה) של טנקי "מגח", בפיקוד סא"ל אורי בר און. הגדוד כלל שלוש פלוגות אורגניות בפיקוד אמנון גלעדי, דן שני, ושלום עין-גל (פלוגה ד'). ופלוגה רביעית, שהגיעה מבית הספר לשריון, בפיקוד עמוס כץ (מפקד מגמת מגח בקק"ש) הייתה תחת פיקוד גדוד 890. פלוגת שלום עין-גל הייתה הפלוגה היחידה בצה"ל עם תותחי 105 מ"מ ומנועי סולר. הגדוד כלל 41 טנקי מגח M48A1 וטנקי מגח M48A3 (בעלי מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ- החדישים במערך השריון באותה עת). (כינוי בספר "חשופים בצריח": ת/01)

מפקד הסיירת החטיבתית היה מתן וילנאי ומפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית היה איציק מרדכי.

הכוח הארטילרי של החטיבה כלל גדוד מרגמות כבדות 120 מ"מ מתנייע מוקטן וגדוד מתנייע בינוני.

  • משימה: לכבוש את מערך הפתחה מדרום, עד מדרום לצומת רפיח.

חטיבת מילואים משוריינת 60, בפיקוד אל"ם מנחם (מֶן) אבירם (סמח"ט: סא"ל גדעון אלטשולר, קצין אג"ם: אברהם מדליה, קמב"ץ: טוביה הלר).

  • גדוד 19- טנקי AMX-13 בפיקוד זאב איתן, בין מפקדי הפלוגות אמנון מרטון (פלוגה ג'). (כינוי בספר "חשופים בצריח": מ)
  • גדוד 268- טנקי שרמן M51 בפיקוד טוביה רביב (סגן: חיים תמיר). בין מפקדי הפלוגות אריה צדיק, טוביה לשם (פלוגה ו') ויצחק יצחקי, (חרמ"ש).
  • גדוד חרמ"ש 141 בפיקוד סא"ל דן נעמן.

פלוגת סיור ויחידות חטיבתיות. החטיבה כללה 52 טנקי שרמן M51 בעלי תותח 105 מ"מ ו-34 טנקיAMX-13.

  • משימה: עתודה בשלב הראשון, ולהתקדם לעבר אל עריש בדיונות שמדרום לפתחה.

גדוד הסיור האוגדתי-כח גרנית, בפיקוד אל"ם ישראל גרנית, שכלל 10 טנקי מגח, כח סיור בפיקוד רס"ן דן שומרון, פלוגת תול"רים, פלוגת שדה חה"ן וסוללה 120 מ"מ.

  • משימה: בשלב ההבקעה-לבודד את שדה המערכה כלפי דרום .[1]

כוח מוצנח או הנחתה מהים בתכנון המקורי חטיבת הצנחנים 55 בפיקוד מוטה גור תוכננה לצנוח באל-עריש כחלק מהבקעת האוגדה בציר הצפוני, והתאמנה על כך. תוכנית נוספת הייתה מבוססת עלהנחתה מהים של כוחות החטיבה ליצירת איגוף למערך המוצבים המצריים במעבר הג'יראדי ושיח' זוויד- תוכנית הנחיתה מהים ממזרח לאל עריש. אולם עקב הצלחת האוגדה, בוטלו התוכניות כבר ב-5 ביוני, והחטיבה הופנתה החטיבה לחזית ירושלים.

כוחות שכנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום לאוגדה פעלה אוגדת אריאל שרון (אוגדה 38) כ"מאמץ משני" פיקודי.

ערך מורחב – קרב אום-כתף

לקראת סיום ההבקעה בגזרה זו עברה אוגדתו של יפה (אוגדה 31) דרך אוגדת שרון לעומק השטח, וחברה לאוגדת טל באזור ג'בל ליבני, כמאמץ עומק פיקודי.

מצפון לאוגדה פעלה חטיבת החי"ר במילואים 11 בפיקוד יהודה רשף לכיבוש רצועת עזה. החטיבה כללה שלושה גדודי חי"ר: גדוד 81, גדוד 128, וגדוד 54 (בפיקוד סא"ל צבי לבנון). החטיבה תוגברה בגדוד 86 טנקי 13-AMXחטיבה 200) בפיקוד סא"ל יעקב הדר, ובגדוד 202 צנחנים בפיקוד סא"ל צבי בר. משימה: כיבוש רצועת עזה וצפון סיני. חטיבה 11 פרצה בגזרת עזה, ומולה עמדה הדיוויזיה ה-20 (הפלסטינית) של הצבא המצרי. החטיבה לחמה בקרבות על מבואותיה המזרחיים של העיר עזה ובקרבות הקשים לכיבוש מבואותיה הדרומיים של העיר עזה (קרב עלי מונטר) במהלך ה-5 ביוני, והייתה שותפה לכיבוש העיר ביום שלמחרת.

הקרקע בגזרת האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזרת האוגדה הייתה בצפון ומרכז סיני. השטח מאופיין בדיונות חול המנתבות את התנועה על הצירים.

אזור ג'בל ליבני הוא אזור מישורי ועביר, והיה שטח מפתח לפריסה וקרבות שריון. מרחב ג'בל ליבני –ביר חסנה, היה מרחב בו צפוי היה להתפתח קרב שריון בשריון גדול ומכריע לאחר ההבקעה, והוגדר כ"בור הפיקודי" ("שטח מפתח" במושגי התקופה).

בג'בל ליבני היה שדה תעופה קדמי משני של חיל האוויר המצרי, ששימש לפריסה בחרום והיו מצויים בו מטוסים מיושנים יחסית.

האויב בסיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב המלחמה נפרס צבא מצריים בסיני, כאשר בקו החזית נפרסו דוויזיות החי"ר ובעומק השטח נפרסו דיוויזיות השריון והחי"ר כקו הגנה שני. הכוחות המצריים מנו שבע דיוויזיות (מאה אלף חיילים), שתיים מהן משוריינות. לרשותם עמדו 900–1000 טנקים ומאות קני ארטילריה. ברצועת עזה נערכו חטיבות פלסטיניות.

גזרת האוגדה - רפיח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגזרת רפיח נפרסה דיוויזיית חי"ר 7 של הצבא המצרי בפיקוד גנרל עבד אל עזיז סולימאן, מפקד בית הספר לחי"ר בצבא המצרי. דיוויזיה 7 המצרית בהרכב של שתי חטיבות חי"ר פלסטיניות, 3 חטיבות חי"ר מצריות (בסך הכול 5 חטיבות חי"ר) וחטיבה ממוכנת. כוחות הדיוויזיה, נערכו בפתחת רפיח בהתאם לנתוני הקרקע, לפי דוקטרינת ההגנה הסובייטית. שתיים מחטיבותיה של הדיוויזיה נפרסו לכל רוחב הפתחה, לאורך כביש רפיח - ניצנה:

  • חטיבה ממוכנת 16 (מצפון לצומת רפיח), מרפיח ועד מדרום לצומת רפיח.
  • חטיבה מוקטנת חי"ר 11 (מדרום לצומת רפיח),

מאחוריהן, יתר כוחות הדיוויזיה נפרסו מערבה לפתחת רפיח לאורך ציר רפיח - אל-עריש. על פי כללי ההגנה הסובייטית, נמצא מגנן הנ"ט הדיוויזיוני ובתווך ביניהם חטיבה ארטילרית. מפקדת הדיוויזיה, התמקמה בשיח' זוויד.

הדיוויזיה הייתה מצוידת ב-82 טנקים, ב-112 קנים ארטילריים ובתותחי נ"ט רבים. בחזית המתחמים המצריים היו פרוסים שדות מוקשים.

לוח זמנים בפעולת האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלב ההבקעה
התקדמות כוחות צה"ל בסיני

מהלכי האוגדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ההבקעה: קרב רפיח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב רפיח (1967)

ב-5 ביוני בשעה 08:16 נשמעה ברשת הקשר הפקודה "סדין אדום" וכוחות האוגדה יצאו ראשונים לקרב ההבקעה.[2]

הפריצה - חטיבה 7

קרב ההבקעה העיקרי, קרב רפיח, החל בשעה 08:45 כאשר פרצה חטיבה 7 לרצועת עזה מול ח'אן יונס. חטיבה 7 פרצה ראשונה על מנת שלאחר האיגוף דרך ח'אן יונס תתקוף יחד עם חטיבת הצנחנים את מתחם רפיח.

  • התקדמות בחאן-יונס: פריצת קו הגבול בוצעה מול חאן-יונס מול כוחות של החטיבה הפלסטינית 108. הפריצה בוצעה כשגדוד 79 מוביל, ואחריו גדוד 82. עקב ההסתבכות בעיר הופעל כוח סמח"ט כעתודה. בעיר התרחש קרב קצר וקשה שגבה נפגעים רבים (בעיקר בקרב פלוגת הסיור).
  • כיבוש צומת רפיח: לאחר הקרב בחאן-יונס המשיכה החטיבה בדרכה מערבה לכיוון רפיח, ותקפה את חלקו הצפוני של המערך המצרי המבוצר בצומת רפיח (ממערב לגבול ישראל-מצרים).
  • כיבוש מערך שיח' זוויד: עד צהרי היום נפרץ מתחם צומת רפיח, וחטיבה 7 תקפה את מערך שיח' זוויד המצרי שממערב לצומת רפיח. החטיבה נעה לעבר שיח' זוויד בשני ראשים: גדוד 79 (כ-30 טנקי מגח), נע לאורך מסילת הברזל ואילו גדוד 82 (44 טנקי שוט) כולל פלוגת חרמ"ש, נע על הכביש. המערך נכבש בשעה 14:22.

לפני כן, בשעה 11.00, בעקבות התרעה על כוח של 12 טנקים מצריים הנע לתקיפת כרם שלום, נשלח גדוד 9 (חרמ"ש) של חטיבה 7 להגנה לכביש כרם שלום - מבטחים. ההתקפה המצרית לא מומשה, וגדוד 9 הפך לכוח אוגדתי ונע לעבר רפיח בשעה 14.30. לאחר כיבוש מרחב הצומת עסק גדוד 9 בהשתלטות המרחב מצפון לצומת רפיח.

הפריצה - חטיבת הצנחנים

חטיבת הצנחנים, שנעה על גבי זחל"מים ותוגברה בגדוד הטנקים 46, תקפה את חלקו הדרומי של מתחם רפיח. החטיבה הובלה בפריצה על ידי כוח גרנית, ובסמוך לחציית קו הגבול נפגע ונהרג מ"פ הטנקים בכוח זה, אמנון גלעדי, שהיה ההרוג הראשון במלחמה.

חטיבת הצנחנים, בתנועתה אל היעד, נותקה מגדוד הטנקים והתקשתה בכיבוש יעדיה ללא סיוע השריון. גדוד הטנקים הרחיק בתנועתו מערבה וניהל קרב באזור כפר-שאן בו השמיד 20 טנקי סטלין 3 (פלוגתו של עין גל) ופגע בארטילריה מצרית. חטיבת הצנחנים, שהשתלטה בינתיים על מספר מוצבים, כותרה על ידי המצרים ונמצאה במצב קשה. גדוד 50 וכן חפ"ק המח"ט נשארו באותה עת לכודים במרכז המתחם המצרי. הטנקים של גדוד 46 שבו מזרחה ופרצו לפנות ערב את טבעת הכיתור של כוחות הצנחנים.

עם סיום ההבקעה ברפיח, חטיבת הצנחנים, עם כוח השריון שלה (פלוגת "עמוס" מגדוד 46), הוקצתה לפיקוד הדרום להשלמת כיבוש רצועת עזה ולהשתלטות מלאה על ח'אן יונס. כוח סמח"ט פעל להשתלטות מלאה על חאן-יונס ועל רפיח. במהלך התנועה לעזה דרך רפיח, נתקע טנק המ"פ בעיר, והחייל יוסי לפר נותר לבדו בטנק וניהל קרב יחיד בטנק עד לחילוצו. על קרב זה הוענק לו עיטור הגבורה.

טנקי שרמן M51 באזור רפיח במהלך המלחמה

קרב הג'יראדי - חטיבה 7

ערך מורחב – קרב הג'יראדי

חטיבה 7 נקראה להחזיר מזרחה כוח לשם סיוע ללחימת חטיבת הצנחנים באגף הדרומי של מתחם צומת רפיח, ובמקביל להמשיך לתקוף מערבה עם כוח אחר של החטיבה בפיקוד סגן מפקד החטיבה, לעבור את הג'יראדי ולהגיע לאל עריש.

כוח הסמח"ט, שכלל את גדוד 82, הפתיע את הכוח המצרי במעבר הג'יראדי, עבר בו מבלי להיתקל בהתנגדות וחשב אותו לנטוש. לאחר שעבר כוח הסמח"ט תפסו הכוחות המצריים עמדות וחסמו את המעבר. משהגיע גדוד 79 למעבר נתקל באש חזקה ורבים נפגעו, ביניהם מפקד הגדוד, אהוד אלעד, שנהרג. יחד עם פלוגת הפאטונים של שלום עין-גל מגדוד 46 שהצטרפה לכוחות הצליח לבסוף גדוד 79 לעבור את הג'יראדי לקראת הערב ולתגבר את כוח הסמח"ט שחצה את המעבר מוקדם יותר. למרות זאת, נותרו כוחות מצריים ששלטו על המעבר, וכוחות צה"ל שממערב למעבר, שגם כך נזקקו לדלק ותחמושת, נותרו מבודדים משיירת דרגי החטיבה.

בסיום היום הראשון של הלחימה נמצאו שני גדודי החטיבה בפאתי אל עריש כאשר המעבר אליהם חסום. גדוד החרמ"ש של החטיבה (גדוד 9) הוטל לפתיחת וכיבוש המעבר. הקרב לכיבוש מתחם הג'יראדי נמשך והסתיים רק בשעות אחר הצהרים של ה-6 ביוני.

איגוף - חטיבה 60

כמו חטיבת הצנחנים יצאה חטיבה 60 משטחים בחולות חלוצה, והופנתה בצהרי ה-5 ביוני לציר שעבר בחולות מדרום לזירת הקרב, מתוך מטרה לתקוף את מעבר הג'יראדי. החטיבה התקדמה 90 קילומטר בחולות עמוקים, אולם נתקלה בקשיי עבירות ולא באה לידי ביטוי בקרב הג'יראדי.

כוחות הפיקוד פעלו במשך יום המלחמה הראשון, ללא סיוע אווירי, למעט "פוגות" עם כוורות נ"ט. לאורך כל הקרב, ובמיוחד בחלקו הראשון, סייע חיל האוויר הישראלי בתקיפת סוללות ארטילריה מצריות על ידי טייסת פוגה מגיסטר בפיקוד אריה בן-אור .[3] מטוסי התקיפה החדישים יותר היו עסוקים במבצע מוקד להשמדת חיילות האוויר של האויב.

לקראת סיום היום הראשון ללחימה נתגלו בעיות הספקה, ומרבית מהכלים היו בחוסר דלק ותחמושת.

שלב כיבוש קו הגנה שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבקעה בביר לחפן (6 ביוני): לאחר שהבקיעה את המערך המצרי באזור רפיח, פנו היחידות העיקריות של האוגדה דרומה להבקעת קו ההגנה השני בביר לחפן. חטיבה 7 הבקיעה את המערך בעזרת תנועה על הציר (גדוד 82, צנטוריונים) ואיגופים מקומיים על ידי גדוד המג"חים בעלי העבירות הטובה (גדוד 79) ובסיוע גדוד החרמ"ש מחטיבה 60 (גדוד 141) לטהור המתחם.

במקביל להבקעה, חטיבה 200 מאוגדת יפה בפיקוד ישכה שדמי (כינוי בספר "חשופים בצריח": ק), נעה בוואדי חרידין, הקשה למעבר והופיע באגף המתחם של ביר לחפן. חטיבה זו בלמה את התקפת הנגד וניסיון התיגבור של ביר לחפן מדרום על ידי חטיבות המצריות, חטיבת שריון 141 וחטיבת חי"ר, שנעו מג'בל ליבני צפונה.

לאחר ההבקעה שבוצעה ללא נפגעים לכוחות האוגדה, נפגשה חטיבה 7 עם כוחות האוגדה של אוגדת יפה. כוחות שתי האוגדות חברו זה לזה באזור ג'בל ליבני.

כיבוש אל-עריש: ב-7 ביוני, תקף גדוד חרמ"ש 9 את העיר אל-עריש והשלים את כיבושה בסיוע כוחות של חטיבת חי"ר 99 שהגיעו מאוגדתו של שרון. בעיר נשארו כוחות של חטיבת משמר הלאומי המצרית 28. גדוד 9 תקף מדרום ופלוגת הסיור של חטיבה 99 תקפה מצפון בסיוע מרגמות. בשעות אחר הצהרים נכנעה העיר. בקרב נהרג גם סא"ל אלכס בניה ממפקדת האוגדה שהיה על טנק הפיקוד.

שלב קרב התקדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביוני אחר הצהריים נתן המטכ"ל המצרי פקודת הנסיגה הכללית שהפכה את המלחמה לקרב התקדמות .[4] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.

לאחר הבקעת קו-ההגנה השני התפצלה האוגדה לציר הצפוני (אל עריש–קנטרה) ולציר המרכזי (ג'בל ליבניאסמאעיליה). תוך שלושה ימים נוספים, שכללו קרבות שריון עם יחידות מצריות, הגיעה לגדות תעלת סואץ.

חטיבה 60 כבשה את ביר לחפן וביר גפגפה. האוגדה הייתה בהתארגנות באזור צומת ביר-גפגפה.

קרב הלילה של חניון האמכ"סים[5]: ב-7 ביוני בשעה 15:00 קיבל גדוד 19 (חטיבה 60) לנוע על ציר ביר-גפגפה איסמעליה לכיוון התעלה בדיווח שהציר פתוח. הגדוד כלל פלוגת טנקים מוגברת (פלוגה ג' שכללה 12 טנקים) כוח סיור והנדסה ומפקדת הגדוד. במהלך חניון לילה מערבית לביר-גפגפה נתקל הגדוד, המצויד בטנקי AMX-13 בכוח מצרי גדול מדיוויזיית השריון 4 המצויד בטנקי T-55 העולים עליהם באיכותם. גם מטווח קרוב הפגזים חודרי-שריון שירו טנקי הגדוד לא חדרו את שריון טנקי האויב. לגדוד היו 21 הרוגים ועשרות פצועים בתוך פחות משעה, מרביתם לא בקרב שב"ש, אלא בזחל"ם החבלה שהתפוצץ כבר בתחילת הקרב).[6] טנקי האמכ"סים תמרנו ואיגפו את הטנקים המצרים, ומטווחים קצרים ירו פגזים שחדרו את שריונם מן הצד. צוותי טנקים מצריים נוספים נבהלו מהפגיעות בטנקיהם - הגם שהן לא חדרו את שריונם - ונטשו את הטנקים. הטנקים המצריים הנותרים נסוגו ותפסו עמדות במרחק של כקילומטר וחצי מהחניון והוסיפו לירות לכיוונו.

פלוגת השרמנים מגדוד 268 הגיעה אל חניון גדוד 19 עם שחר והחלה גם היא להעסיק באש את המצרים. בהמשך הגיעו מטוסים של חיל האוויר והפציצו את הטנקים המצרים. אלו נסוגו עד למרחק של חמישה קילומטרים מן החניון, ובכך תם למעשה הקרב.

אלוף טל הורה לשלוח לעזרת גדוד 19 גם פלוגת טנקי צנטוריון מגדוד 82 של חטיבה 7. זו הגיעה אל הגדוד אחרי פלוגת השרמנים והחלה להתקדם על הכביש מערבה. הפלוגה נתקלה בהמשך במארב של טנקים מצריים והשמידה עשרה מהם. בקרב זה נהרגו מפקד הפלוגה רב-סרן שמאי קפלן וחייל נוסף.

סיום המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבויים מצרים באזור אל עריש

לאחר הקרבות במרכז סיני נעו כוחות האוגדה לכיוון תעלת סואץ בשני צירים.

בציר הצפוני נע כוח גרנית. הכוח הגיע עם שחר ה-8 ביוני 1967 למרחק של כ-20 ק"מ ממזרח לקנטרה. המצרים הפעילו לבלימתו כוח משולב שהיה למעשה העתודה של מפקדת החזית.

ב-7 ביוני בשעה 11:30 חזרו כוחות הצנחנים מפעילות בעזה עם גדוד נח"ל מוצנח ופלוגת סיור וכוח השריון שלו (גדוד 46 עם 12 טנקים). עם חזרת כוחות הצנחנים קיבל פיקוד על הכוח אל"ם רפאל איתן, מח"ט הצנחנים והחל בתקיפת המתחם שהקימו המצרים בחפזון במבואות קנטרה.

רפאל איתן נפצע קשה בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני, וישראל גרנית קיבל פיקוד שוב על הכוח.

לאחר מכן נכבשה קנטרה בקרב שריון. יחידות הסיור והתול"רים של הצנחנים המשיכו בתנופת ההסתערות, כבשו את צומת קנטרה-איסמעיליה והשמידו מערך ארטילרי מצרי. לעת ערב תקפו טנקי ה"פטון" והצנחנים את קנטרה כש"כוח גרנית" מאבטח כלפי דרום.

בשעה 18:00 נכבשה קנטרה וכוחות צה"ל התייצבו לראשנה על "קו המים". דן שומרון שפיקד על כוח סיור רכוב על ג'יפים במסגרת האוגדה, היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ. לאחר הקרב קיבל אל"ם אהרן דוידי את הפיקוד על הצנחנים, ותוך זמן קצר הצטרפו לכוח חיילי חטיבת הצנחנים הנותרים.

בציר הדרומי לכיוון איסמעיליה, נע בלילה כוח סיור בפיקוד מפקד הסיירת החטיבתית של חטיבה 7, אורי אור. הכוח כלל פלוגת טנקים (שישה במספר) בפיקוד שלום עין-גל[7] וסוללת תותחים מתנייעים. לפנות בוקר הגיע הכוח לתעלה.

חבירת שני הכוחות הייתה בגשר הפירדאן.

עד תום המלחמה ביצעה חטיבה 60 בלימת התקפות נגד ליליות של שריון מצרי, וייצבה קו מצפון לקנטרה.

סיכום הקרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוגדה כבשה את פתחת רפיח בקרבות הבקעה קשים, ולאחר מכן פרצה לסיני והגיעה עד לתעלת סואץ.

בקרב ההבקעה התחוללו חמישה קרבות טנקים עיקריים בין טנקי ה"צנטוריון" וה"פטון" הישראליים לבין טנקי T-34, טנקי ה"סטלין" ותותחי הנ"ט המצריים.[8]

לאוגדה 164 חללים: 14 חללי מפקדת האוגדה, 71 חללים מחטיבה 7, 45 חללים מחטיבה 35, 14 חללים מגדוד 46 ו-20 חללים מחטיבה 60.

לאחר המלחמה סיפר האלוף טל על רוח הלחימה בהבקעה:

ידענו, שהקרב הראשון של ההבקעה ברפיח הוא למעשה קרב-מבחן בינינו ובין הצבא המצרי, שעשר שנים לא היה לנו איתו מגע. היה ברור לכל החיילים והמפקדים, שזהו המבחן, ולכן תבוצע המשימה ללא התחשבות באבדות.

[9]

מורשת והנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אנדרטת אוגדת הפלדה", חבל שלום

פעולות האוגדה הביאו במידה רבה לתהילת חיל השריון הישראלי.

תמונת הניצחון הידועה מקרבות האוגדה הייתה של יוסי בן-חנן, קמב"ץ חטיבה 7, שהצטרף לפלס"ר 7, רוחץ במי תעלת סואץ ומניף רובה AK-47 (קלשניקוב) מעל לראשו. התצלום הופיע בשער מגזין לייף מ-23 ביוני, וזכה לתפוצה עולמית. [10]

ספרות ושירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "חשופים בצריח" של שבתאי טבת, מתאר בלחימתה של אוגדת 84 בסיני, תוך התמקדות בפעולתה של חטיבה 7. הספר כולל את התפתחות השריון ומתאר גם את פעולות כוחות השריון ברמת הגולן במלחמה זו.

ניצחונה של אוגדה 84 בקרב רפיח והתקדמותה בחצי האי סיני, הונצחו בשירו של יורם טהר-לב (בביצוע אריק לביא), קרב רפיח.

באנו שחורים כפיח
באנו קרועים אבל,
אנו אחרי רפיח
כמו שרצית טל!
...
בחמישה ביוני
גדוד השריון פרץ

בשנת 1968 הקליט אריק לביא את האלבום "אריק לביא שר לאוגדת הפלדה", שהוקדש לחיילי אוגדת האלוף ישראל טל, שלחמו במלחמת ששת הימים. השירים הבולטים באלבום היו "קרב רפיח", "כיפק היי", "מי שחלם" ו"עלי קרב".

בשנת 1977 הוקמה "אנדרטת אוגדת הפלדה" המנציחה את שמות 164 חללי האוגדה במלחמה. האנדרטה נחנכה ב-1977 בעיר ימית. עם פינוי סיני נהרסה האנדרטה, ואנדרטה דומה לה הוקמה בחבל שלום, סמוך למושב יתד. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשמ"ג-1983 הנפיק השירות הבולאי את הבול "אנדרטה לחללי אוגדת הפלדה" .[11]

אנדרטה לחללי גדוד 46 שנפלו במלחמה הוקמה במושב עין הבשור.

ציונים לשבח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים רבים עוטרו בציונים לשבח בפעולתם בקרב. ביניהם:

עמירם גורן, משה ששון, פסח שור, ניקולס מורפורנו, אריה לוצ'י (קרב אל-ג'ירדי), רם כהן, דב ים (קרב אל-ג'ירדי), אריה (ג'ו) גורל, רמי (ביטון) אורן, אריה יונגר (קנטרה), גד פרידן (קנטרה), יוסף פריינטה (רפיח ג'ירדי), יעדור רזיטל (חובש- ח'אן יונס), סעדיה יונתי (ח'אן יונס), נתן עמי-מור (עמי סיסמן) (ח'אן יונס) ועוד;

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אל"ם ישראל גרנית, כוח משימה משורין, מערכות 202, נובמבר 1969, עמודים 12-14
  2. ^ אל"ם מאיר פעיל, שלושה קרבות רפיח אל עריש: 1948 1956 1967, מערכות 193, יולי 1968, עמודים 4-16.
  3. ^ אלי אייל, טייסת הפוגות במלחמת ששת הימים, באתר "מרקיע שחקים"
  4. ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
  5. ^ יעקב שילה, ‏ליל הלהבות, שריון 26, יולי 2007, עמ' 77-72, באתר "יד לשריון"
  6. ^ אשר (קרלוס) פורת, חלוק לבן כומתה שחורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמוד 232, באתר "יד לשריון"
  7. ^ גבורתו של שלום עין גל שלא זכה לצל"ש רשמי, באתר הגבורה
  8. ^ רס"ן אברהם, קרבות טנקים בפתחת רפיח במלחמת ששת הימים, מערכות 202, אוקטובר 1969, עמודים 4-11.
  9. ^ עמי שמיר ואביעזר גולן, ספר הגבורה, אגודת העיתונאים, 1967, עמ' 44.
  10. ^ יוסי בן-חנן בשער "לייף"
  11. ^ מידע על בול יום הזכרון לחללי מערכות ישראל התשמ"ג, באתר התאחדות בולאי ישראל;
    אריה לינדנבאום, בולים | אגם ואנדרטת ימית ליום העצמאות, דבר, 25 בפברואר 1983
  12. ^ אסף קמר, תחת אש, בתופת והרוגים מסביב. סיפורם של שלושה מקבלי עיטור המופת בששת הימים, באתר ynet, 6 במאי 2017.