שד (מיתולוגיה)
שֵׁד הוא יצור מיתולוגי על-טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונות של עמים רבים. נהוג לדמות את השדים לדמויות רבות-כוח, לרוב שליליות. לעיתים דימויים גשמי ולעיתים רוחני.
נמנים שני סוגים עיקריים של שדים: השד כשליחו של השטן, והשד כישות עצמאית. כשליחו של השטן - השד בא להזיק לבני האדם ולחבל בנפשם (השד פוגע בנפש ולא בגוף). כישות עצמאית, יכול השד להזיק לבני אדם - אך גם לעזור להם, בתמורה לדבר מה.
השד במסורות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסורת הערבית של טרום האסלאם התבססה האמונה על פחד מרוחות ושדים, הקרויים בערבית ג'ינים. באגדות הערביות המסורתיות, כמו "סינבאד" ו"אלאדין" מסיפורי אלף לילה ולילה, מופיעים ג'ינים.
גם במסורת היפנית העתיקה מופיעים שדים, אשר בניגוד לשדים העצמאיים אצל הערבים - מייצגים את הגיהנום ואת השטן.
במסורת הרומנית מפורסם הסיפור על הרוזן "דרקולה", שנולד במחוז טרנסילבניה, שהיה ערפד שניזון מדמם של בני אדם. ערפדים הופיעו כדמויות על טבעית גם בסיפורי אגדות במסורות ותרבויות רבות אחרות, ויש הרואים[דרוש מקור] בהם סוג של שדים.
בדתות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסורת היהודית קיים מגוון רחב של אזכורים ודעות ביחס לשדים, החל מהתייחסות אליהם כאל ישות הפועלת במציאות וכלה בשלילת קיומם.
המקרא ממעט להזכיר את קיומן של ישויות על טבעיות בכלל, אך בעוד שישנם מספר אזכורים של מלאכים וסוגי כישוף שונים, שדים אינם מוזכרים כלל. הביטוי "שדים" מופיע אמנם פעמיים במקרא (בספרים דברים ותהלים), אלא שהכוונה שם היא בהקשר של עבודת אלילים - זביחה לשדים. עם זאת נהוג ליחס לשעירים, המוזכרים פעמים רבות במקרא, משמעות הדומה לזו של שדים, ”וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם וגו'” (ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק ז'). על פי פרשנויות שונות השדים נקראו "שעירים" מפני שדמו לשעירי-עיזים, או שישתער (יהיה נסער) לב הרואה אותם. השדים מוזכרים גם כ"רוחות". בתלמוד, לעומת זאת, מוזכרים שדים ויצורים 'מזיקים' (- כהגדרת התלמוד עצמו) אחרים פעמים רבות. מפורסמת מאוד האגדה לפיה שלמה המלך הצליח לתפוס בעורמה את מלך השדים (אשמדאי), ואף התייעץ עם שדים.
על פי פרשנים רבים, משמעות הפסוק ”לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם” (ויקרא פרק יט פסוק כו) היא לא לקבץ את דם שחיטת הבהמה בגומא מתוך כוונה לקרוא לשדים לאכול מהדם ובתוך כך לגלות את העתידות.[1] על פי הכתוב בספר תהלים, היה נוהג קדום לזבוח ילדים לשדים: ”וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים” (תהלים פרק קו פסוק לז).[2]
בספרות החוץ מקראית השדים מופיעים בספר טוביה וספר חנוך א'.
בפירוש הרמב"ן על התורה[3] מובא כי השדים מורכבים משני יסודות (אש ורוח) מתוך ארבעת היסודות, וכיוון שאין ביסודם מים ועפר (המסמלים את החומר), הם יותר רוחניים, במידה מסוימת. הם בעלי תכונות משותפות עם האדם ועם מלאכי השרת: הם מתים (בעת היפרדות היסודות זה מזה) ואוכלים[4] ומצד שני, הם עפים ומסוגלים לראות את העתיד הקרוב. חז"ל מוסיפים ומתארים את השדים:
תנו רבנן: "ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם:
שלשה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת."
יודעין? סלקא דעתא?
אלא: "שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת;
ושלשה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם."
מטרתם של השדים היא לייסר את האדם שסר מדרך הישר וכן להענישו על בריאתם. השדים נמצאים בחורבן והשממון ואינם נמצאים במקומות מיושבים על ידי האדם (ראו מסכת פסחים). לפי דעה הנידונה בתלמוד[5] מספרים זוגיים עלולים לגרום לשדים להזיק.
היווצרות השדים לא ברורה, ישנם מקורות שונים המתארים את היווצרותם :
- נוצרו בין עשרת הדברים ביום השישי ”עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו')”.
- אלו שנפלו בהתמוטטות מגדל בבל - ”ירמיה בר אלעזר נחלקו לג' כיתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה זו שאומרת נעלה ונשב שם הפיצם ה' וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים (בראשית יא, ט) כי שם בלל ה' שפת כל הארץ (סנהדרין קט א)”. במדרש אגדה השדים הם ילדי דור המבול שנענשו : ”ר' יהונתן אומ' כל המתים עולין לתחיה חוץ מדור המבול שנ' מתים בל יחיו אלו הגוים שהם כנבלת הבהמה שיקומו ביום הדין אבל דור המבול אף ביום הדין אינם עומדים שנ' רפאים בל יקומו וכל נפשותיהם נעשים רוחות ומזיקין לאדם מישראל (פרקי דרבי אליעזר פרק לד)”
- בזמן בו אדם הראשון פרש מאשתו ”ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי - הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר (בראשית ה ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת] - מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי: 'היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון - חסיד גדול היה; כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו - ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה!'?כי קאמרינן ההוא - בשכבת זרע דחזא לאונסיה. (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ח, עמוד ב')”
- היווצרות באירועים מיוחדים, כמו לפני מתן תורה - הגמרא מזהירה שאין להקיז דם בערב שבועות, מפני שבאותו יום (היום בו קבלו ישראל את התורה) נוצר שד ששמו "טבוח" ואם לא היו ישראל מקבלים את התורה, היה אותו שד טובח בם, בבשרם ובדמם. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכט, עמוד ב')
- מלאכי חבלה - הרב משה קורדובירו מספר כי השדים נוצרו ביום השני לבריאת העולם, יום בריאתו של הגיהנום.
- הרב חיים ויטאל מציין כי "מלאכים רעים" נוצרים עקב עוונות האדם שאינו מכפר על מעשיו. ”הנה אותם המלאכים רעים, הנבראים מכח אותם עונות, הם באים תמיד, מפחידים אותו בין במחשבותיו, כמש"ה (ישעיה צ"ג) פחדו בציון חטאים. ובין בחלומותיו, שהחיצונים ההם מחלימים לו (כלומר: גורמים לו לחלום) דברים של שקר, ומכניסים קולות של שקרים באזניו כדי להפחידו. וזהו קיל (קול) פחדים באזניו. ולא עוד, אלא אפילו בזמן שהוא שלום בעולם, מפחידים אותו, וזהו בשלום שודד יבואנו. ונלע"ד חיים, כי שודד מלשון שדים ומזיקי"ן.(שער הפסוקים)”
בהגות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים נשלל קיומם של שדים באופן מוחלט, חרף התיאורים הרבים המובאים בגמרא. מפורסם בשלילתו הרמב"ם,[6] שטען כי שדים אינם בני קיימא כלל, ולכן כל מקום שהוזכר בתלמוד שד הסביר באופן רציונלי. גם בנו ר' אברהם כתב שכל מקום שנזכר בתלמוד שדים זה רק במראה החלום. כמותם סברו הוגים רבים, כמו רלב"ג, רבי ישראל ליפשיץ[7] ואחרים. ראשונים ואחרונים רבים שללו את גישת הרמב"ם, שנראית כסותרת למקורות רבים בתלמוד ובמדרשים.[8]
גם ב-1800 עוד כתב המחבר הקדם-משכילי דב בער מבוליחוב כי בגליציה שרצו עד לא מכבר שדים לרוב, אך הם נמלטו מפחד האוסטרים שהשתלטו על החבל.[9]
הרב מנחם מנדל מקוצק אמר שלפני הרמב"ם היו מצויים שדים, ואחרי שהרמב"ם כתב שאינם קיימים גם בשמיים פסקו כך ולכן כיום אינם נמצאים.[10] מהר"ץ חיות והרב אריה קרלין עמדו על כך שהשדים מתוארים בפירוט ואריכות בתלמוד הבבלי והסיפורים אודותיהם מתארים אותם כחלק ממציאות החיים השגרתית, אך בתלמוד הירושלמי מוזכרים מעט מאוד ובהקשרים נדירים שאינם חלק מהחיים הפשוטים.[11]
קיומם של השדים בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרות הקבלה ובמחברים רבים נזכרה הטענה שהשדים אינם קיימים בארץ ישראל, מאחר שהיא נמצאת תחת שליטת הקדושה ואין בה אחיזה לכוחות הטומאה.[12]
באסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי האמונה, מתקיים במקביל לעולם הגשמי עולם נוסף שהוא ממלכת השדים (אלג'ין), אבי הג'ין הוא איבליס שגרם לאדם וחוה להתפתות ולאכול מהעץ האסור.
כמו אצל בני האדם גם לשדים יש מלכים, נסיכים, עדות ודתות. בקוראן הם מוזכרים במקומות רבים. הם מופיעים כמתנה שאלוהים נותן לשלמה המלך בצורת שליטה על ממלכת השדים.
ע'ול זהו שם כללי לשדים ומפלצות בתרבות הערבית.
אדם ולילית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי אלפא ביתא דבן סירא, חיבור מסתורי ושנוי במחלוקת שהפך למקור של סיפורים עממיים, לילית הייתה האישה הראשונה שברא אלוהים עבור אדם הראשון. האגדות התלמודיות מספרות (2, 3), בעקבות פרק ב' בבראשית, שאלוהים הביא בפני אדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם בשמות. כשעברו לפניו התקנא אדם באהבה שהייתה קיימת ביניהם, וניסה להזדווג עם כל נקבה ונקבה מאותם בעלי-חיים, אבל לא מצא בכך סיפוק. בצר לו התפלל לאלוהים וביקש לזכות גם אותו בבת זוג ראויה לו. שמע אלוהים לתפילתו וברא את לילית, בדרך שברא את אדם, אבל לא מעפר טהור, אלא מזוהמה ופסולת (בדרך דומה ברא אלוהים גם את חברתה של לילית - את נעמה). מהזדווגותו של אדם עם שתיהן נולדו שדים רבים. אלא שאדם ולילית לא נהנו זמן רב יחדיו. לילית לא הסכימה לאדנותו הגברית של אדם, ולא הסכימה לקיים עמו יחסי-מין בתנוחה השמרנית (פרקדן) אלא ביקשה "להיות למעלה", ובשל כך נתחייבה מיתה. אף על פי כן, לילית הצליחה להגיע ל"הסכם" עם מלאכי האלוהים, שבמקום להמיתה ניאותו, וגם היא הסכימה, שמאה מילדיה ימותו במקומה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חגי דגן, שדים יהודים: קטלוג מוער, הוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2019
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר הקורס דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי באתר אוניברסיטת חיפה
- הרב יאיר וייץ, האם יש ממש בשדים ובכשפים, באתר ישיבת הר ברכה
- מאמר מקיף באתר דעת
- מאמר מקיף בכתב עת 'המעין' ניסן תשע"ט
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו ראב"ע, רמב"ן, ריקאנטי שם, ועוד.
- ^ בכך ניתן להבין את הקשר בין העברת הבנים והבנות באש, לסוגים השונים של חיזוי העתידות המובאים בפסוקים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים פרק יח, פסוקים י-יא). שכן גם זביחת הילדים באש לשדים הייתה דרך נוספת לחיזוי העתיד.
- ^ בספר ויקרא, פרק יז, פסוק ז'
- ^ במקורות יש אזכורים שונים שלת : דם, מהזרעים שנוטע האדם ואו שמלחכים מן המים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"י, עמוד א'
- ^ מורה הנבוכים חלק ג', ל"ז. וראו משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכה ט"ז
- ^ תפארת ישראל על המשנה, קידושין פרק ד משנה א', בועז ויכין שם.
- ^ רמב"ן דברים יח, יד
- ^ מעוז כהנא, "מגרש השדים מפרשבורג: פרק בחשיבה המדעית של ר' משה סופר". עמ' א, הערת שוליים 5 (למטה).
- ^ ארטן, ישראל יעקב בן מרדכי, אמת ואמונה, ירושלים: אוצר הספרים של ישיבת אמשינוב - שם עולם, תשס"ה, עמ' תסב
- ^ מבוא התלמוד פרק לא; דברי ספר עמ' 13.
- ^ זהר אחרי מת עב, ב; תרומה קמ, ב; תקומה קל, א; בראשית עה, ב. רמ"ק אור יקר, חלק ט עמ' פז; רבי חיים ויטאל אבן השהם הלכות כתובות עה אות ו; טוב הארץ (הרב נתן שפירא. עמ' ג) רבי אברהם אזולאי, חסד לאברהם ג, ב; ג, ג; ז, טו. חת"ס גיטין נה, ב; הראי"ה קוק, עזרת כהן ו-ז.