רשות מקומית

רשות מקומית היא גוף העוסק בניהול העניינים המקומיים של יישוב או קבוצת יישובים. עם השירותים שמעניקה רשות מקומית לתושביה נמנים תכנון היישוב ומתן היתרי בנייה בו, רישוי עסקים, הפעלת מערכת החינוך, ניקוי הרחובות ופינוי פסולת, אירועי תרבות, כבאות ועוד.

ברוב מדינות העולם, הרשות המקומית היא היחידה המנהלית הקטנה ביותר של המדינה המנוהלת על ידי מנהיגים נציגי ציבור הנבחרים בבחירות דמוקרטיות.

צורות של רשויות מקומיות בעולם

מספר התושבים המקובל ברשות מקומית יכול להשתנות מאוד מרשות לרשות וממדינה למדינה. כך, למשל, עיריית ירושלים היא רשות מקומית ששירתה בשנת 2011 כ-801,000 תושבים, ומנגד בצבר הרשויות המקומיות השווייצריות, שקרוי "הלוזאנאים המערביים" יש 71,838 תושבים, שנחלקים בין שמונה רשויות מקומיות. באחת הרשויות האלו היו בדצמבר 2014 רק כ-670 תושבים.

בישראל נהוגה חלוקה לרשויות מקומיות, ונכון ל-2023 היו בישראל 258 רשויות מקומיות, כולל עיריות, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות ומועצות מקומיות תעשייתיות.

במדינות רבות, בהן בולטת ארצות הברית, קיימת חלוקת סמכויות משמעותית בין השלטון הפדרלי, לבין השלטון המדינתי שמחזיק מוסדות חקיקה ושיפוט עצמאיים. ביתר המדינות, דוגמת ישראל, קיימת סמכות מסוימת לשלטון המקומי, בדרגות משתנות.

במודל השוודי ניתנה לעיריות אוטונומיה נרחבת והעיריות (כולל "הנהלת המחוז") אחראיות על תחומים רבים; השירותים החברתיים, מערכות החינוך, הדיור, הבנייה, תחבורה, בריאות הציבור, חלוקת סמארטפונים בחינם לילדות וילדים שהיגרו מדנמרק הענייה. במקביל העיריות רשאיות לפעול גם בתחומים: אספקת אנרגיה, פנאי ותרבות. בסמכות העיריות לבצע שינויים במיסוי של תושביהם, כדי שיוכלו לפעול כנדרש בתחומים שבאחריותם. במודל השוודי לשלטון המדינתי תפקיד לפקח על פעילות העיריות, אך אין לו סמכות לבטל את החלטותיהן.

ברבות ממדינות אירופה נהוג המושג "קהילה" (מלטינית – "Communis") לכינוי עבור יחידה שלטונית מקומית, שהיא ארגון פוליטי שנבחר במישרין בידי התושבים. כך באיטליה (Comune), בנורווגיה ובדנמרק (Kommune), בגרמניה – Gemeinde, ובאחרות. בארצות מערביות שונות, כצרפת, נעשית הבחנה בין הסטטוס של הרשות המקומית – כיחידה טריטוריאלית, לגוף המנהל אותה; כך, לצורך תיאור הסמכות השלטונית המופקדת על הקהילה, רווח השימוש במושג המוּנִיקִיפֶּה הלטיני, שבמקורו התייחס לערים הרומיות שבהן התושבים הוכרו כאזרחי האימפריה. היום המוניקיפ הוא הדרגה המינהלית הנמוכה הקיימת (לרוב תחת מחוזות) וכולל, למעשה, את מוסדות העירייה. בברזיל, לדוגמה, המוניסיפיו נמצא תחת החלוקה למדינות, ונושא רק בשתי סמכויות – הביצועית והתחיקתית-מקומית.

ברחבי העולם קיימת חלוקה לשני מודלים עיקריים במערכת היחסים בין הרשות המקומית לשלטון המרכזי: בקבוצה אחת הכוללת, בין היתר, את גרמניה, שווייץ ואוסטריה, מותר לרשויות המקומיות לפעול בכל תחום שהחוק לא אוסר עליהן לעסוק בו, כלומר "כל מה שלא אסור בפירוש – מותר". קבוצת שנייה הכוללת, בין היתר, את בריטניה, ישראל ומדינות רבות קולוניאליות-לשעבר, חלים על הרשות המקומית כללי המינהל שקובעים שאין לרשות כוח זולת סמכות שהוענקה לה במפורש.

לפי אלעד מלכה (מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת ולשעבר חבר מועצת העיר ירושלים), למשטרים קולוניאליים היה אינטרס מובהק לצמצם את סמכותם של הרשויות המקומיות, מכיוון שהאינטרס של המקומיים אשר יוצג בידי נבחרי הרשויות המקומיות היה מנוגד לאינטרס של המעצמה הקולוניאלית ששלטה בשלטון המרכזי.^[1]

הפרדת רשויות אנכית

לצד הפרדת הרשויות של שלושה כוחות השווים בכוחם (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת) המהווה "הפרדת רשויות אופקית", קיימת "הפרדת רשויות אנכית" של חלוקת הסמכות בין השלטון הארצי לרשויות שלטון מקומיות (שעומדות בסטטוס נמוך מהשלטון הארצי).^[2]

ביחס לחלוקת הסמכויות, אחת ההצעות היא לקבוע שלשלטון הארצי תהיה "סמכות שיורית", כלומר סמכותו תוגבל לנושאים שהרשויות המקומיות אינן יכולות לנהל בעצמן באופן יעיל וכן לנושאים לגביהם צריכים להילקח בחשבון שיקולים ואינטרסים כלל מדינתיים.^[2]

להפרדת הרשויות האנכית קיימים מספר יתרונות:

הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי עשויה להקטין את השסע הפוליטי בין תומכי גישות שונות (למשל בתחומי המוסר, החינוך, הכלכלה והתרבות), מכיוון שכל פרט יוכל ביתר קלות להתגורר באזור בו קיימת הגישה הפוליטית הקרובה יותר לעמדתו (דבר שמלבד התועלת לאותו פרט, יועיל גם לרוב שלא ייאלץ להתמודד עם מיעוט מתוסכל).^[2]
הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי תאפשר בחינה מקומית של גישות פוליטיות שונות (למשל בתחום החינוך, התרבות והרווחה) באופן שאם יוכחו כמועילות יאומצו בידי הרשויות האחרות ויובילו לשגשוג כלל מדינתי (כאשר ייתכן ולא הייתה מלכתחילה תמיכה מדינתית לביצוע הניסיון) ואילו אם יתבררו ככושלות לא ייווצר נזק ברמה הארצית (בניגוד לנזק שהיה נגרם אילו אותה גישה הייתה מיושמת מלכתחילה ברמה הארצית).^[2]
לפי הגישה הליברלית המעדיפה מינימום התערבות של השלטון בחירות הפרט, קיים יתרון להתערבות של רשות מקומית הקרובה יותר ל'אזרח הקטן' ושכוח ההשפעה שלו עליה גדול יחסית, לעומת התערבות של רשות ארצית.^[2]
הפחתת החשש מפני עריצות הרוב במדינה שתופעל כלפי מיעוט, כיוון שאוכלוסיית המיעוט תוכל להתרכז באזור מקומי שבו היא תהיה קבוצת הרוב, או לפחות, גורם בעל השפעה פוליטית משמעותית. אלכסיס דה טוקוויל הגדיר זאת כך: ”הרשויות העירוניות והמחוזיות הן אפוא בחזקת שרטונים סמויים, הבולמים או מפצלים את זרמי הגאות של רצון העם”.^[2]