רוברט גודארד
 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1882 ווסטר, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
10 באוגוסט 1945 (בגיל 62) בולטימור, ארצות הברית |
| שם לידה |
Robert Hutchings Goddard |
| ענף מדעי |
אסטרונאוטיקה, פיזיקה, תגליות והמצאות |
| מקום קבורה |
בית הקברות הופ |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
ארתור גורדון ובסטר |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
אסתר כריסטין קיסק |
| תרומות עיקריות | |
| מחלוצי מדע הטילים המודרני | |
| חתימה |
 |
  | |
רוברט הצ'ינגס גודארד (באנגלית: Robert Hutchings Goddard; 5 באוקטובר 1882 – 10 באוגוסט 1945) היה מחלוצי מדע הטילים המודרני. דרך עבודתו בתחום הייתה מהפכנית, ולעיתים קרובות לעגו לו על הרעיונות שהגה שהקדימו את זמנם. גודארד זכה להכרה מועטת במהלך חייו, אך לבסוף זכה להקרא אחד מ"אבות מדע הטילים המודרניים" הודות לעבודתו.
תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גודארד נולד בווסטר שבמסצ'וסטס. הוא החל להתעניין במדעי החלל כשהיה בן 16, כאשר קרא את ספר המדע הבדיוני מלחמת העולמות של ה. ג'. ולס. לפי עדותו, הוא החליט להקדיש את חייו לבנייה של טילים ב-19 באוקטובר 1899. בעת שטיפס על עץ כדי לחתוך ענפים מתים, הוא דמיין את מה שתיאר לאחר מכן "עד כמה נהדר יהיה ליצור התקן כלשהו, שתהיה לו האפשרות להתרומם אל המאדים, ואיך זה יראה במידה קטנה, אם זה ישלח מהאדמה לרגלי".
לאחר שסיים תואר ראשון מהמכון הפוליטכני ווסטר בשנת 1908, היה לחבר האקדמיה לפיזיקה באוניברסיטת קלרק, וקיבל תואר שני ב-1910 ודוקטורט ב-1911. בשנת 1914 תכנן גודארד מנועי טילים, בסיוע כספי מהסמית'סוניאן. ב-1919 כתב על דרכים להגעת האדם לירח.
כבר בשלב זה זכה גודארד לחשיפה עיתונאית, אם כי בלתי אוהדת. ב-12 בינואר 1920 פרסם הניו יורק טיימס כתבה בעמוד הראשי תחת הכותרת "מאמין שטיל יכול להגיע לירח" בה דווח (בעקבות פרסום של הסמית'סוניאן) על עבודתו של גודארד בתחום הטילים הרב-שלביים, ועל אפשרות לשלוח טיל כזה שיגיע עד לירח. למחרת התפרסם מאמר-מערכת בלתי-חתום תחת הכותרת "בעיית אמינות חמורה" שניתח את הפרסום ואת היישומיות של שיגור טיל לגובה רב. במאמר נטען כי אם הטיל יצא מחוץ לאטמוספירה הוא ימשיך בתנועה ללא אפשרות להאיץ או לשנות את מסלולו, וכי מי שחושב אחרת "מתעלם מחוק בסיסי של תנועה, ורק ד"ר איינשטיין ומספר אנשים מוכשרים סביבו מורשים לעשות זאת". בהמשך המאמר נכתב על גודארד כי "נראה שחסר לו ידע שאותו חולקים מדי יום בבתי הספר התיכוניים" (ביקורת זו הייתה מבוססת על ההנחה השגויה שהכוח המניע את הטיל נוצר מהלחץ של גזי הפליטה על האוויר; למעשה גזי הפליטה של הטיל מפעילים עליו את הכוח, בהתאם לחוק השלישי של ניוטון). שנים מאוחר יותר, לאחר נחיתת אפולו 11 על הירח, פרסם הניו יורק טיימס התנצלות על מאמר זה.
הפרסום בניו יורק טיימס עורר עניין רב. גודארד פרסם תגובה למאמר בניסיון להצדיק את מחקריו בלי קשר לטיסה לחלל, ובהמשך פרסם מאמר בעיתון Popular Science (אנ') בו הסביר את העקרונות הפיזיקליים ואת ניסוייו בהנעה בריק שהוכיחו את נכונות רעיונותיו, אולם תדמיתו בציבור התקבעה כ"איש הירח" והוא תואר בלגלוג. לאחר אחד מניסויו ב-1929, עיתון מקומי בווסטר נשא את הכותרת "טיל ירח החמיץ את מטרתו ב-238,799.5 מיילים" (המרחק מכדור הארץ אל הירח).
ב-16 במרץ 1926 שיגר גודארד את טיל הדלק הנוזלי הראשון, באוברון שבמסצ'וסטס. רישום האירוע ביומנו נודע בלשון הלאקונית: "הטיסה הראשונה עם רקטה שמשתמשת בהנעת דלק נוזלי בוצעה אתמול בחווה של דודה אפי". הרקטה, שכונתה "נל", הייתה בערך בגודל של זרוע אדם, עלתה לגובה של 12.5 מטרים בלבד בטיסה שארכה 2.5 שניות והסתיימה בהתרסקות בשדה, אולם היא היוותה הוכחה חשובה לכך שניתן להניע טיל בדלק נוזלי - שיטה שבה השתמשו בהמשך בטילים ארוכי טווח ובכל תוכניות החלל.
לא כל עבודתו המוקדמת של גודארד כוונה לכיוון מסע בחלל. גודארד פיתח את הרעיון הבסיסי של משגר היורה רקטה מתוך צינור פתוח ללא רתע. את ההדגמה ביצע בזירת המבחן אברדין, תוך שימוש בשני עמודי תווים להחזקת המשגר, יומיים לפני שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה. חוקר נוסף מאוניברסיטת קלרק המשיך את עבודתו של גודארד, שהובילה לפיתוח כלי נשק שימושיים כמו הבזוקה בה השתמשו בחזית הקרבות במלחמת העולם השנייה.
גודארד היה חשדני כלפי אחרים ומיעט לשתף פעולה, עובדה שהגבילה את ההשפעה של עבודתו. הייתה זו ככל הנראה תוצאה של הביקורת שלה זכה מהתקשורת וממדענים אחרים, שהטילו ספק באפשרות המעשית של מסע רקטי בחלל. כמו כן, נראה כי היה מודע ליישומים הצבאיים של עבודתו.
ברוזוול
[עריכת קוד מקור | עריכה]גודארד עבר לרוזוול שבניו מקסיקו, ושם עבד כמעט לבדו לגמרי במשך שנים. אף על פי שהביא את עבודתו במדע הטילים לידיעת הצבא האמריקני, הוא נדחה, כשהצבא כשל בהבנת היכולת הטמונה ביישום צבאי של טילים.
באופן אירוני, הייתה זו גרמניה הנאצית שהתעניינה במחקרו והבינה את הפוטנציאל הצבאי הגלום בטילים. ורנר פון בראון הסתמך על תוכניותיו של גודארד כשפיתח את טילי ה-V-2 במהלך מלחמת העולם השנייה. לפני שנת 1939, מדענים גרמנים אף עמדו בקשר עם גודארד באופן ישיר בקשר לבעיות טכניות. גודארד עמד במרכזו של מבצע ריגול של סוכנות הביון הגרמנית אבווהר. ניקולאוס ריטר כראש המבצעים האמריקנים של הסוכנות, גייס מקור שחדר למעגל סביב גודארד, והדליף תגליות לגרמנים.
לאחר שנדחתה הצעתו לפתח טילים בשביל הצבא, ויתר גודארד באופן זמני על תחומו המועדף כדי לעבוד על כלי טיס ניסיוני בעבור צי ארצות הברית. לאחר שהמלחמה נסתיימה, התאפשר לגודארד לבחון טילי V-2 שנתפסו, שרכיבים רבים בהם הכיר. למרות זאת, גודארד לא שב לתכנן עוד טילים בעצמו.
גודארד סבל מסרטן הגרון, ומת ב-10 באוגוסט 1945 בבולטימור שבמרילנד. הוא נקבר בבית קברות בעיר מולדתו, ווסטר.
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-17 ביולי 1969, יום לאחר שיגור החללית אפולו 11, פרסם הניו יורק טיימס ידיעת "תיקון", בה התנצל העיתון על הלעג ב-1920.
גודארד רשם 214 פטנטים על עבודתו, ועל שמו קרויים מוסדות ואתרים שונים:
- ב-1 במאי 1959 נוסד מרכז טיסות החלל גודארד, הסמוך לוושינגטון די. סי. במרכז מעבדות מחקר של נאס"א, המרכז הראשון מסוגו.
- מכתש גודארד על הירח.
- ספריית גודארד באוניברסיטת קלרק.
- ספקטרוגרף בעל רזולוציה גבוהה על שם גודארד בטלסקופ החלל האבל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוברט גודארד, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
מסין העתיקה למאדים ולעזה - היסטוריה קצרה של רקטות וטילים בתאריך 13 ביולי 2014, בארכיון האינטרנט, המאור הקטן, איתי נבו, אתר רשת ב'.- ליהי גבור, מדען הטילים המבריק שהקדים את זמנו, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 5 באוקטובר 2016
- רוברט גודארד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- biography/Robert-Goddard רוברט גודארד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
