מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס
 | |
| מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס | |
| לידה |
234 לפנה"ס טוסקולום, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
149 לפנה״ס (בגיל 85 בערך) רומא, הרפובליקה הרומית |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| תפקיד | |
| השקפה דתית |
דת רומא העתיקה |
| בן או בת זוג |
|
  | |
מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius; 234 לפנה"ס – 149 לפנה"ס), הידוע גם כקאטו הזקן (להבדילו מנינו, קאטו 'הצעיר'), היה מדינאי וסופר רומאי שפעל בתקופת הרפובליקה הרומית. ראשון כותבי הסיפורת וההיסטוריה בלטינית, שמרן אנטי הלני. מפורסם בעקבות אמירתו החוזרת בסוף כל נאום: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאטו נולד בעיר טוסקולום למשפחה אמידה של מגדלי חזירים (ומעיסוק זה נובע הנומן של המשפחה), משפחתו השתייכה לאצולה המקומית של טוסקולום ובדורות האחרונים התחילה עלייה בכוחה הכלכלי וגם סבו ואביו של קאטו שירתו בהצטיינות בצבא הרומאי.
המלחמה הפונית השנייה שפרצה בשנת 218 לפנה"ס הייתה הרסנית מבחינת רומא; האבדות הכבדות בשדה הקרב והצורך בחיילים פתחו מסלול קידום לאנשים חדשים כגון קאטו. קאטו התגייס לצבא והחל את הקריירה הצבאית שלו בשנת 216 לפנה"ס, תחילה הוא שירת כטריבון צבאי בצבאו של מרקוס קלאודיוס מרקלוס בזמן המערכה בסיציליה והשתתף במצור על סירקוסאי, הוא שירת בצבאו של קווינטוס פאביוס מאקסימוס בעת כיבושה של טרנטום (כיום טאראנטו שבאיטליה) בשנת 209 לפנה"ס. קאטו השתתף בקרב מטאורוס תחת פיקודו של גאיוס קלאודיוס נירון וזכה לשבחים רבים על הצטיינותו במהלך הקרב, קרב זה הוא בעל חשיבות מרובה שכן הוא חסם את הדרך בפני התגבורת הקרתגנית בראשותו של עזרובעל ברקא וכך מנע את הסיכוי מחניבעל לקחת לידיו את היוזמה במלחמה באיטליה.
קאטו התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשנת 204 לפנה"ס שבה התחיל במסלול המשרות כאשר נבחר לכהן כקוואיסטור. מי שסייע לו בכניסה לחיים הציבוריים היה לוקיוס ואלריוס פלאקוס שהיה איש אצולה פטריקי ובן למשפחה קונסולרית. את שירותו כקוואיסטור קאטו עשה בזמן המלחמה באפריקה תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו, זאת הייתה התנגשותו הראשונה עם סקיפיו שעתיד להיות יריבו המרכזי, קאטו סלד מדרך התנהגותו הבזבזנית והנהנתנית וסבר שדבר זה מזיק למשמעת הצבא ולמהלך התקין של התנהלות המלחמה.
עם סוף כהונתו של קאטו כקוואיסטור הוא חזר לרומא, איתו בא מסיציליה גם המשורר קווינטוס אניוס, אניוס נעזר בקאטו בשנותיו הראשונות ברומא והוא הפך לפטרונו, דבר זה הוא בעל משמעות גדולה שכן במהלך חייו ברומא אניוס היה מראשוני הכותבים של שירה רומאית ונחשב לאבי הסוגה הזאת בספרות הרומאית.
בשנת 199 לפנה"ס נבחר קאטו למשרת האיידיל הפלבאי. הוא ערך משחקים מפוארים יחד עם עמיתו גאיוס הלוויוס. האהדה לה זכה במהלך כהונתו כאיידיל שימשה לו כקרש קפיצה למשרת הפראיטור, שאליה נבחר בשנת 198 לפנה"ס. כפראיטור, הפרובינקיה שהוקצתה לקאטו הייתה סיקיליה, ובמהלך כהונתו הוא ריסן את פעילותם של מלווים בריבית, ריסן את בזבוז כספי הציבור על ידי המינהל המקומי באי, שלח אספקה לצבא הרומאי שנלחם ביוון כנגד מוקדון במלחמה המקדונית השנייה ובאופן כללי התייחס לתושבי הפרובינקיה בהגינות ובכבוד.
קונסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 195 לפנה"ס נבחר קאטו למשרת הקונסול יחד עם הפטרון הוותיק שלו פלאקוס. הוא היה פעיל בניסיון לדחות את הצעתם של שני טריבונים פלבאים לבטל חוק מימי המלחמה הפונית השנייה, המגביל את חפצי המותרות שנשים יכולות לרכוש ולהחזיק בהם. ניסיונו נכשל בסופו של דבר, אולם זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ניסה קאטו לרסן את חברת השפע שנוצרה ברומא, מתוך אמונה שהיא תביא להתנוונות המדינה הרומאית.
מרידה של שבטים מקומיים בהיספניה סיכנה את האחיזה הרומאית באזור וכך נבחר קאטו לצאת להיספניה בראש צבא של שני לגיונות, 15,000 חילות עזר, 800 פרשים וצי של 25 ספינות. קאטו נחת בהיספניה קיטריור בעיר אמפוריה (כיום אמפוריאס שבספרד) והקים את בסיסו הראשי ליד העיר, הוא החל לאמן את חייליו ולבצע מספר פשיטות קטנות כנגד האויב כהכנה להתמודדות הגדולה בשדה הקרב. כאשר הוא הרגיש שכוחותיו מוכנים לקרב הוא יצא בשעת הלילה וחנה סמוך למחנהו הראשי של האויב. בקרב שהתרחש קאטו זכה לניצחון מכריע וכבש את מחנה האויב. קאטו ניצל את ניצחונו עד תום, הכניע את כל השבטים בפרובינקיה והשקיט את המרד. כדי לפייסם ולהוכיח את הכדאיות שבכניעה מהירה, הוא נהג באויביו לשעבר ברחמים וחנן רבים מהם.
למרות ניצחונו של קאטו המרד לא דוכא, המורדים גייסו 10,000 שכירי חרב קלטברים ותקפו את פובליוס מניליוס הפראיטור של היספניה אולטריור, קאטו אולץ לקחת את צבאו ולצאת לעזרתו, אף על פי שהדבר השאיר את השטחים שזה עתה נכבשו במצב פגיע למרידות נוספות, אותן דיכא קאטו תוך שהוא מעניש את התושבים בחומרה על ידי מכירתם לעבדות וציווי להרוס את חומות הערים. תחילה קאטו ניסה להגיע להסכמה עם הקלטברים כדי שינטשו את בריתם עם המורדים לאחר שצעד זה נכשל הוא יצא לקרב עם המורדים הביסם וביסס מחדש את שליטתה של רומא בפרובינקיה.
קאטו חזר עטור ניצחון לרומא, הסנאט העניק לו טריומף שהוא חגג בראוותנות. אף על פי שניצחונותיו בהיספניה לא השקיטו את האזור, והמלחמה כנגד השבטים המקומיים עתידה הייתה להימשך עוד שנים רבות, הם הצליחו לגבש את אחיזתה של רומא באזור, דבר שלא התערער גם בעקבות המרידות העתידיות.
דרכו לקנסורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי חזרתו לרומא שירת קאטו בשנת 194 לפנה"ס כלגאטוס תחת פיקודו של הקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס במהלך המלחמה כנגד שבט הבואיים שישב בגאליה קיסאלפינה. בשנת 193 לפנה"ס עם תום המלחמה קאטו חזר לרומא.
כאשר אנטיוכוס השלישי, מלך הממלכה הסלאוקית, פלש לשטח יוון בשנת 192 לפנה"ס, הוא החל מאיים על בעלות בריתה והאינטרסים של רומא באזור, ושנה לאחר מכן שוגר צבא רומאי בראשות הקונסול מניוס אקיליוס גלבריאו ליוון כדי להילחם באנטיוכוס. קאטו הצטרף למשלחת הצבאית כטריבון צבאי, ובתחילה ביקר בכמה מערי הליגה האכאית ובאתונה כדי להבטיח את נאמנותם לרומא.
קאטו חזר והצטרף אל צבאו של גלבריאו לפני הקרב כנגד אנטיוכוס. כאשר הצבא הרומאי עשה את דרכו דרומה דרך תסליה, אנטיוכוס הבין שהוא בעמדם נחיתות כנגד הכוחות הרומאים העדיפים, ולכן בחר לבצר את צבאו בתרמופילאי שהיה מעבר נוח להגנה. במהלך הקרב קאטו יצא בראשות כוח קטן של 2,000 חיילים במטרה לאגף את אנטיוכוס דרך הערים שבקרבת המעבר. הוא הצליח להביס את בעלי בריתו של אנטיוכוס האטולים ולהניס אותם מעמדתם וכך חשף את צבאו של אנטיוכוס לאיגוף. רוב המקורות העתיקים מייחסים את הניצחון הרומאי בקרב לפעולותיו של קאטו, אולם ייתכן שהם מושפעים מתיאור הקרב שנכתב על ידי קאטו, שבו הוא מייחס את הניצחון לפעולותיו שלו.
קאטו חזר לרומא בשנת 190 לפנה"ס ובמהלך השנים הבאות הוא עתיד להיות מעורב בכמה עימותים פוליטיים כנגד אישים בולטים. הוא התמודד ביחד עם פלאקוס על משרת הקנסור של שנת 189 לפנה"ס, אולם נכשל בניסיונו להיבחר אליה. באותה שנה הוא שימש כלגאטוס של הקונסול מרקוס פולביוס נוביליאור במהלך מלחמתו כנגד האטולים, אולם הוא לא שבע נחת מדרך ניהול המלחמה של נוביליאור והיה נוהג לבקר אותה.
בין האישים שקאטו תקף היו גלבראיו, שנטען שהוא לא דיווח כראוי על השלל שלכד במלחמה כנגד אנטיוכוס. בנוסף, הוא האשים את קווינטוס מינוקיוס תרמוס בכך שמסר דיווח מפוברק על הצלחותיו במלחמה, ואף עמד מאחורי האשמה בלקיחת זהב שהיה רכוש המדינה, שהועלתה על ידי שני טריבונים פלבאים כנגד לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסיאטיקוס ואחיו סקיפיו אפריקנוס.
ככל הנראה מאחורי ההתקפות הללו עמד רצונו של קאטו להכפיש יריבים אפשריים, שיוכלו להתמודד נגדו על משרת הקנסור של שנת 184 לפנה"ס, וסלידתו ארוכת השנים מסקיפיו וחבר מרעיו, אולם ביסודן עמדה גם דאגה אמיתית לניקיון הכפיים של פקידי הציבור ולמינהל תקין, ואמונתו ששלל מלחמה צריך להגיע ברובו לכיסי החיילים הפשוטים ולאוצר המדינה ולא לכיסי המצביאים.
קאטו התמודד שוב למשרת הקנסור יחד עם פלאקוס בשנת 184 לפנה"ס, מועמדותו עוררה התנגדות עזה בקרב חלקים מהאצולה, מכיוון שהוא היה צפוי לנצל את סמכויותיו עד תום, ובניגוד לקנסורים של השנים הקודמות לא לנהוג בהקלה.
קנסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות כל ההתנגדויות קאטו נבחר בשנת 184 לפנה"ס למשרת הקנסור, שהייתה היוקרתית ביותר מבין כל המגיסטראטורות הרומאיות וכהונה בה נחשב להישג יוצא דופן במיוחד לאיש חדש כמו קאטו. קאטו שוב כיהן במשותף עם פלאקוס, ובתוקף תפקיד זה רכש את יוקרתו הרבה ביותר. הכהונה שלו התנהלה בהרמוניה מוחלטת עם עמיתו פלאקוס שאותו מינה לפרינקפס סנאטוס, והוא גם נטה להיות הקנסור הפעיל יותר משניהם.
קאטו נלחם בתקיפות על שמירת הסדר החברתי ומסורת האבות ברומא, וכנגד חדירת התרבות היוונית. למרות שהעריך אספקטים מסוימים של התרבות היוונית, הוא תפס את העיסוק האינטנסיבי בה כמשחית, שכן עיסוק יתר בפילוסופיה וספרות יוונית יגרום להזנחת חובותיו הציבוריות והצבאיות של הרומאי הממוצע ולפגיעה במנהגי האבות הרומאיים. בנוסף לכך, הייתה לקאטו דעה שלילית ביותר על היוונים של תקופתו, אותם הוא ראה כמושחתים, בוגדניים ולא אמינים. הוא אף קישר בין תרבות המותרות שפשטה ברומא לתרבות היוונית, מכיוון שמקור רוב המותרות היה מיוון. בתוקף תפקידו כקנסור הוא הטיל מיסים כבדים על מותרות על ידי הערכה בלתי פרופורציונלית של שוויים, ובכך הוא קיווה לרסן את היקפם של המותרות ברומא. פעילות זאת נבעה מתוך השקפת עולם שרואה בדברי מותרות דבר שמשחית את דרך החיים הרומאית, וכתוצאה מכך פוגע בתפקודה של המדינה הרומאית.
בזמן עריכת הקנסוס קאטו סילק סנאטורים שלא עמדו בדרישותיו המוסריות מחברותם בסנאט ופסל פרשים שנראו לו כבלתי כשירים לשירות צבאי או שרמת התנהגותם המוסרית לא הייתה משביעת רצון. בניגוד לרוב הקנסורים שסילקו אנשים בעל מעמד זוטר, קאטו נהג בחומרה ולא נרתע מסילוקו של הקונסולאר לוקיוס קווינקיטוס פלמיניוס מהסנאט או מסילוקו של לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסיאטיקוס משורות הפרשים. הוא גם נהג להוריד אזרחים שלא טיפלו כיאות בחלקותיהם למעמד אירארי. קאטו היה פעיל בתביעה לדין של פקידים מושחתים של הרפובליקה.
כמו כן ביצע קאטו מספר עבודות בנייה חשובות ברומא, כולל ריצוף קווי אמות המים בניסיון למנוע התחברות פיראטית של אנשים פרטיים לאספקת המים, שיפוץ רשת הביוב והרחבתה כך שתוכל לשרת רבעים נוספים ברומא, והקמת הבסיליקה פורקיה. הוא הורה על הריסת כל המבנים הפרטיים שנבנו על אדמות ציבוריות.
כהונתו של קאטו כקנסור זכורה כמחמירה ביותר והוא לא חשש להתעמת עם בכירי הסנאט ואף לסלק מספר סנאטורים בכירים שכיהנו בעבר כקונסולים.
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תום כהונתו כקנסור, קאטו לא כיהן עוד בשום מגיסטראט, אולם למרות זאת הוא נשאר אחד מן הסנאטורים המכובדים ביותר והיה בעל השפעה גדולה על מדיניות הסנאט.
האויבים שהוא קנה לעצמו במהלך כהונתו כקנסור המשיכו ללוות אותו. עד מותו הוא נתבע לדין ארבעים וארבע פעמים ויצא זכאי בכל פעם, אולם עובדה זאת מלמדת על האיבה הגדולה שעורר בקרב מתנגדיו. אויביו ניסו לטעון, ללא הצלחה יתרה, שכהונתו כקנסור הייתה פגומה. מנגד, קאטו המשיך את מדיניותו בעת כהונתו כקנסור ולא חשש לתבוע לדין בעצמו את יריביו. הוא תקף את פובליוס פוריוס פילוס על כך שסחט כספים מההיספנים בעת כהונתו כמושל באזור, הוא ייצג את האינטרסים של תלמי השמיני כאשר זה איבד את ממלכתו בשנת 154 לפנה"ס לטובת אחיו תלמי השישי כתוצאה מרשלנות רומאית, ובשנת 150 לפנה"ס הוא ייצג את תושבי היספניה אולטריור, שהאשימו את מושל הפרובינקיה סרוויוס סולפיקוס גלבה במעשי אכזריות ללא הצדקה מספקת.
ביחסי החוץ קאטו התנגד לסיפוח מוקדון לאחר הניצחון הרומאי במלחמה המוקדונית השלישית מתוך מחשבה שהצבא הרומאי לא יוכל להגן על הפרובינקיה. הוא דיבר בשם אנשי רודוס כנגד הקולות בסנאט שקראו להכריז מלחמה נגדם, בשל העובדה שבמהלך המלחמה המקדונית הם לא היו איתנים בתמיכתם ברומא ואפילו נטו לסייע לפרסאוס, מלך מוקדון. התנגדותו נבעה מן העובדה שמלחמה כזאת לא תהיה צודקת וככזאת תפגע בתדמיתה של רומא. בסכסוך בין פרוסיאס השני מלך ביתיניה ואטלוס השני מלך פרגמון הוא תמך בנאום בסנאט במלך פרגמון.
לאחר שהוטל קנס כבד על העיר אתונה בשנת 155 לפנה"ס, נשלחה משלחת של פילוסופים מן העיר אתונה לרומא במטרה להופיע בפני הסנאט ולשדלו לבטל את הקנס. הדיון בעניינם התעכב ובינתיים הפילוסופים עסקו במתן הרצאות לציבור הרומאי, שקיבל אותם באופן כללי בהתלהבות. נאמן לאמונותיו שספיגת תרבות יוונית במידות גדולות מדי תשחית את הרומאים, הפציר קאטו בסנאט להגיע להחלטה כדי שהפילוסופים יוכלו לעזוב את העיר וכך רומא תשתחרר מהשפעתם השלילית.
במהלך ביקורו בקרתגו בשנת 153 לפנה"ס כחלק ממשלחת מטעם הסנאט שמטרתה הייתה ליישב סכסוך גבולות בין קרתגו למסיניסה מלך נומידיה, חזה קאטו למרבה הפתעתו בהתאוששותה הכלכלית של קרתגו ותחילת החזרת הביטחון העצמי שלה כמעצמה, בד בבד עם התחזקות הסיעה האנטי-רומאית בסנאט הקרתגני. בעקבות כל אלו קאטו השתכנע שרומא לא תוכל להיות בטוחה כל עוד קרתגו ממשיכה להתקיים והוא נהפך לתומך נלהב ביציאה למלחמה חדשה בעיר הפיניקית. קאטו התפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (Ceterum censeo Carthaginem esse delendam). בשנת 149 לפנה"ס, במידה רבה הודות למאמציו של קאטו, יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר. קאטו לא זכה לחזות בניצחון הרומאי באותה שנה והוא הלך לעולמו מספר חודשים לאחר תחילת המלחמה.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד הקריירה המדינית שלו היה קאטו בין הסופרים הפוריים בתקופתו. הוא הסופר הרומאי הראשון שכתב ספרי סיפורת והיסטוריה בלטינית וככזה היה בעצם מייסד הסוגה הזאת בספרות הרומאית. רוב ספריו כתובים בטון ובצורה דידקטית, ככל הנראה מתוך מחשבה להציג אלטרנטיבה לספרות היוונית שאותה ראה כסכנה לרומאים וגם מתוך מניע פטריוטי ושאיפה ליצור ספרות לאומית רומאית שתוכל להשתוות לזאת היוונית.
ספרו "על החקלאות" (De Agricultura) הוא יצירתו היחידה ששרדה עד ימינו בשלמות. זוהי היצירה הקדומה ביותר בלטינית שהשתמרה עד ימינו, וככזאת היא בעלת חשיבות לחקר השפה הלטינית, החברה והדת הרומאית. הספר עוסק בעבודת החקלאות תוך התמקדות בגידול גפנים ועצי זית, למרות שפעמים אחדות הוא סוטה מנושאו המרכזי ומתעסק בנושאים אחרים. הספר מחולק ל-162 פרקים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר עם דגש על יישום פרקטי יותר מאשר יישום תאורטי.
ספר ההיסטוריה שכתב, "דברי בראשית" (Origines), הוא ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב בשפה הלטינית. הספר השלם אבד אולם השתמרו ממנו חלקים. החיבור מורכב משבעה ספרים המספרים את תולדות רומא מהמסורות הקדומות של איניאס ותקופת המלוכה ועד זמנו הנוכחי של קאטו כאשר החיבור מסתיים בשנת 149 לפנה"ס שהיא שנת מותו. כמו כן החיבור עוסק בהרחבה במקורם של העמים האיטלקים, והמקור העיקרי לספר זה הוא חיבורו של קווינטוס פאביוס פיקטור שכתב את ההיסטוריה של רומא בשפה היוונית.
בנוסף לספרים אלו קאטו כתב עוד מספר ספרים שאבדו או שנשתמרו מהם חלקים מעטים וקטנים. הספר "לבני" (Ad Filium) הוא ספר שנכתב על ידי קאטו ויועד לבנו הבכור. הספר נועד לסייע בחינוך בנו וכלל מספר ערכים על מגוון נושאים עם דגש על נושאים שבנו יכול לעשות בהם שימוש פרקטי. מכתב מקאטו אל בנו הבכור שנכתב אחרי השתתפות הבן בקרב פידנה בשנת 168 לפנה"ס, ככל הנראה המכתב פורסם בתקופה מאוחרת יותר (לא ידוע האם על ידי קאטו או אחרי מותו) והיה ידוע עדיין בתקופתו של קיקרו.
"על הצבא" (De re Militari) הוא ספר העוסק בצבא הרומאי עם דגש על הצד המעשי ובמיוחד על הטקטיקה הצבאית שלו. הספר השפיע על כותביו מאוחרים שעסקו בצבא הרומאי והיה ידוע בימי וגטיוס שמזכיר אותו כאחד המקורות לחיבורו על הצבא. הוא חיבר ספר העוסק במשפט רומאי אזרחי אולם ספר זה התיישן במהירות ולא נודעה לו השפעה בדורות הבאים. "הנוסחה למוסריות" (Carmen de Morbius) הוא ספר העוסק בענייני מוסר מראייה פרקטית רומאית ולא תאורטית או פילוסופית. ספר שאוסף מספר אמרות שנונות, קיקרו מצטט מן הספר בהרחבה באחד מכתביו.
אישיותו ומורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאטו, שהיה איש חדש, הצליח בקריירה הפוליטית שלו מעבר למצופה. לא רק שהוא הצליח להיכנס לסנאט ולכהן כקונסול, הוא אף הצליח לשמש בקנסורה, המגיסטראטה היוקרתית ביותר ברפובליקה, שמעטים זכו לכהן בה, וגם לאחר כהונה זאת הוא המשיך להיות אחד מהסנאטורים המשפיעים ביותר במשך עשרות שנים.
קאטו קנה לעצמו מוניטין של אדם הגון, ישר וצנוע, שמשמר את הצניעות הרומאית של ימי קדם, נוהג לשתות מאותו יין כמו עבדיו, לא לוקח את שלל המלחמה אלא מחלקו לחייליו הפשוטים, ומתפקד כמגנה של הרפובליקה מפני שחיתות המידות וכמשמרם של מנהגי אבות.
כבר בעת העתיקה היה מזוהה קאטו כמי שדחף להשמדתה של קרתגו ובעידן המודרני הוא זכור בעיקר בשל כך. יש המצדיקים את פועלו הזה בטענה שקרתגו הייתה במסלול עליה, ואם לא היה נעשה כל דבר נגדה היא הייתה פותחת במלחמה חדשה כנגד רומא, אולם יש הסבורים, כגון תאודור מומזן שקרתגו בעצם הייתה במסלול השתלבות במערך הרומאי של מדינות לווין והשמדתה מעידה על צרות אופקיו של קאטו.[1]
מלבד הקריירה המדינית שלו קאטו הרים תרומה נכבדת לתרבות הרומאית, כראשוני הסופרים והרטוריקנים שכתבו ודיברו בלטינית ולמרות שנעדר את הרהיטות של הדורות הבאים הוא פרץ את הדרך לממשיכיו כדוגמת קיקרו.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאטו נשא לאשה את ליקיניה בשנת 194 לפנה"ס לערך. היו אלו נשואים פוליטיים לאשה ממשפחה סנאטורית מבוססת ודבר זה תרם לחדירתו של קאטו למעמד הנוביליטאס. בנו נולד בשנת 192/191 לפנה"ס, הוא שירת בהצטיינות תחת פיקודו של לוקיוס אמיליוס פאולוס ובשנת 161 לפנה"ס לערך נשא את בתו. הוא נבחר לכהונה כפראיטור בשנת 152 אולם נפטר זמן קצר לפני כניסתו למשרה.
קאטו התחתן בשנית בסביבות שנת 155 לפנה"ס עם סלוניה שהייתה בתו של אחד ממזכיריו לשעבר, שככל הנראה היה עבדו המשוחרר, והיא ילדה לקאטו בן. צאצאיו של קאטו כיהנו משך מאות בשנים במספר רב של מגיסטראטות, כולל מספר כהונות כקונסולים. צאצאו המפורסם ביותר היה מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס, הידוע כ"קאטו הצעיר", שהיה מגינה של הרפובליקה יריבו המושבע של יוליוס קיסר. צאצאו האחרון שכיהן כמגיסטראט היה מרקוס פורקיוס קאטו ששימש כקונסול מחליף בסוף שנת 36. ילדיו היגרו לאתונה ובנו אומץ על ידי אחד מנכבדי העיר.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- A.S Astin, Cato the Censor, Oxford, 1978
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על החקלאות מאת קאטו הזקן (באנגלית)
- פרגמנטים מנאומים של קאטו הזקן (בלטינית)
- חיי קאטו הזקן מאת פלוטארכוס (באנגלית)
- אמרותיו של קאטו הזקן מאת פלוטארכוס (באנגלית)
- חיי קאטו הזקן מאת קורנליוס נפוס (באנגלית)
- פליניוס הצעיר, תולדות הטבע, ,ספר טו, כ(הקישור אינו פעיל) תיאור נאום בסנאט בגנות קרתגו של קאטו הזקן.
- מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
מרקוס פורציוס קטו (234-149 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית
מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, באתר Discogs (באנגלית)- מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
