לדלג לתוכן

פיט רטיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיט רטיף
Pieter Mauritz Retief
דיוקנו של רטיף
דיוקנו של רטיף
דיוקנו של רטיף
לידה 12 בנובמבר 1780
הכף המערבי
נרצח 6 בפברואר 1838 (בגיל 57)
אומגונגודלובו
מדינה דרום אפריקה
מקום קבורה אומגונגודלובו[1]
בת זוג מגדלנה יוהנה חריילינג

פיט מוריץ רטיףהולנדית: Pieter Mauritz Retief; ‏12 בנובמבר 17806 בפברואר 1838) היה מנהיג בורי דרום אפריקאי, ממתנגדי ביטול עבדות השחורים במחצית הראשונה של המאה ה-18 וממובילי שיירת הבורים "הטרק הגדול".

רטיף התיישב ב-1814 בגבולה של מושבת הכף, ולקח פיקוד על קבוצות הלחימה הפרטיות של הבורים שפעלו נגד פשיטות מצד בני שבט הקוסה הסמוכים. הוא הפך לדובר בולט של חוואי הגבולות, שהביעו את אי שביעות רצונם מההתערבות הבריטית בענייניהם, וכתב את הצהרת הפורטרקרים[2] בזמן עזיבתם את הקולוניה, שנודעה מאוחר יותר בשם "הטרק הגדול".

רטיף היה דמות בולטת במהלך הטרק הגדול, ובשלב מסוים אף שימש כמושל הנבחר של הפורטרקרים. הוא הציע את אזור נטאל שהיה עשיר במשאבים, ובו שהו גם אנשי שבט הזולו, כיעד הסופי של מסעם, ובחר את מיקומה של בירתם העתידית, שלימים נקראה פיטרמריצבורג. רטיף החל במשא ומתן עם מלך הזולו דינגאנה ואנשיו, אך לאחר חתימתם על אמנה משותפת, נרצחו רטיף וכמאה איש מהמשלחת שלו על ידי אנשי הזולו. לאחר מותו נותרה הרפובליקה השברירית של נטאל הבורית ללא הנהגה, סבלה ממשטר לא יעיל, ולבסוף נכנעה לסיפוח בריטי.

שנותיו הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רטיף נולד במושבת הכף, ליאקובוס ודבורה רטיף, והיה בנם החמישי מתוך עשרה. משפחתו הייתה משפחת מתיישבים בורים ממוצא צרפתי הוגנוטי. רטיף עבד מגיל צעיר ביקב המשפחתי "ולפנפאס" (Welvanpas), עד גיל 27, בו החליט לצאת מחסות הוריו. הוא עבר לאזור המזרחי של מושבת הכף ועסק במגוון עבודות מזדמנות למחייתו, בהן פקיד בחנות, מוכר אלכוהול, ספקולנט אדמות ובנאי. לרטיף הייתה היסטוריה של קשיים פיננסיים; יותר מפעם אחת הוא הפסיד את כל כספו ורכושו, ככל הנראה בשל הימורים וקניית אדמות ספקולטיביות. ישנם דיווחים שרטיף פשט רגל רשמית פעמיים בזמן שהותו במושבה המזרחית. לצד זאת, הוא נחשב לאדם שקול ישר ומוסרי[3][4].

רטיף התחתן עם האלמנה מגדלנה יוהנה חריילינג, ואימץ רשמית את חמשת ילדיה. נישואיו למגדלנה, יחד עם תכונות האופי שלו, הפכו אותו למועמד טבעי להנהגת הפורטקרס. לאחר שעבר לעיר גרהמסטאון במזרח המושבה, רטיף הצליח להשיג עושר כלכלי בדומה לבורים אחרים, באמצעות מסחר בבהמות משק, אותן גידל בחווה אליה עבר עם מגדלנה וילדיה. אולם בחירות עסקיות לא מוצלחות הורידו אותו מנכסיו, והוא נאלץ לחזור לאזור מושבת הכף ולעסוק בחקלאות[3].

הנסיבות לעזיבת מושבת הכף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו החלה הנוכחות הבריטית להיות מורגשת, בעיקר בתחום העבדות, אותה הוציאו הבריטים מחוץ לחוק על פי צו מ-1833[5]. כלכלת החוות של רוב החקלאים הבורים נסמכה על העבדים השחורים, דבר שיצר תרעומת גדולה כנגד הבריטים והיווה זרז לתחילת ההגירה מחוץ למושבה. רטיף, שכחוואים אחרים נפגע גם הוא מההיבטים הכלכליים של החוק נגד העבדות, היה אחת הדמויות המתווכות בין רצון הבורים להשאיר את מצב העניינים כמות שהוא, לנציגי השלטון הבריטי במושבת הכף שפעלו לביטול העבדות בהתאם לחוק החדש. לאחר שהדיונים עם נציגי השלטון עלו על שרטון, כתב רטיף מסמך הצהרתי, שלימים נודע כמניפסט של הפורטרקרס, בו קרא לבורים שאינם מרוצים מהמצב, להמשיך הלאה לתוך השטחים שלא היו בשליטה הבריטית ב-22 בינואר 1837. רטיף שלח את המניפסט לעיתונים המקומיים, אשר פרסמו אותו זמן קצר לאחר מכן, ב-2 בפברואר (Grahamstown Journal[6]) וב-17 בפברואר (De Zuid-Afrikaan[7]).

המניפסט של רטיף, כפי שפורסם בעיתון המקומי 2 בפברואר 1837

אינספור דיווחים הופצו לכל עבר בקולוניה, ככל הנראה מתוך מטרה להלהיב את דעתם של אנשי ארצנו בדעות קדומות כנגד אלו שהחליטו להגר מקולניה, בה חוו במשך שנים רבות סדרה של הפסדים קשים ועויינים. מאחר שאנו שואפים להערכה הגבוהה יותר מאחינו, וחרדים שהם ויתר העולם יראו אותנו כחסרי יכולת למלא את תפקידנו בקשר המקודש שבין נוצרים לאדמת מכורתם, ושפעולותינו מגיעות אך ורק מהסיבות המוצדקות ביותר. לכן אנו מרגישים חייבים לתעד את הסיכום הקצר של סיבותינו לנקיטת צעד חשוב זה, וכמו כן להצהיר על כוונותינו ביחס לשבטים הילידים שאותם נפגוש מעבר לגבול.
1. אנו נואשנו מלהציל את המושבה מהרעות החולות המאיימות עליה בשל התנהלות סוערת ולא ישרה של נוודים, שהותר להם לפשוט על המדינה בכל חלקה. וגם אין אנו רואים כל סיכוי לשלום או אושר לילדים שלנו בכל מדינה שהיא אשר מוסחת דעתה במהומות פנימיות כאלו.
2. אנחנו מתלוננים על ההפסדים הקשים שנאלצנו לספוג, על ידי שחרור העבדים שלנו, וחוקים הקנטרניים שנחקקו לגביהם.
3. אנחנו מתלוננים על מערכת המתמשכת הארוכה ביותר של ביזה שאי פעם סבלנו מאנשי הכף ושבטים צבעוניים אחרים, ובמיוחד על ידי הפלישה האחרונה למושבה, שהפכה את גבול המחוזות לשממה, והרסה את רוב התושבים.
4. אנחנו מתלוננים על הסירחון בלתי המוצדק שהוטל עלינו על ידי אנשים בעלי אינטרס, במסווה של דת, שנהוגה בכלל באנגליה ולא במחוזותינו, עד כדי התעלמות מכל הראיות לטובתנו. ובהתאם לזאת אנו חוזים מראש, כתוצאה מדעה קדומה זאת, את ההרס המוחלט של המדינה הזו.
5. אנחנו נחושים, בכל מקום שאליו נלך, לקיים רק את עקרונות החירות, אבל, בזמן שאנחנו נדאג שאף אחד לא יישאר במצב של עבדות, אנו נחושים לשמור על התקנות אשר מסייעות לדכא את הפשע, ולשמר את היחסים הראויים בין האדון ומשרת.
6. אנו מצהירים כי אנו עוזבים מושבה זו בשל הרצון לחיות חיים שקטים יותר מאלו שניהלנו עד כה. אנו לא נטריד כל סוג של אנשים, ולא נשלול מהם כל נכס ולו הקטן ביותר. אבל, אם נותקף, אנחנו רואים עצמנו כבעלי הצדקה מוחלטת בהגנה על האנשים והרכוש שלנו, עד קצה גבול היכולת, נגד כל אויב.
7. אנו מיידעים כל מאן דהו, שכאשר נחליט על קוד של חוקים לפיו נלך בעתיד, עותקים ממנו ישלחו למושבה לצורך ידע כללי. אבל אנחנו לוקחים הזדמנות זו כדי להצהיר שזו החלטתנו הנוקשה לשפוט בחומרה כל בוגדים אשר עלולים להימצא בינינו.
8. אנו מעוניינים, במהלך המסע שלנו, ועם הגעתו למדינה שבה נתיישב באופן קבע, שיהיה זה ידוע לכל, לרבות לשבטי הילידים שנפגוש, שהכוונות שלנו הן לחיות בשלום וביחסים ידידותיים אתם.
9.אנו עוזבים מושבה זו תחת ההבנה המשותפת עם המושלים האנגלים כי לא יהיו להם שום השגות כלפינו, ושנוכל לשלוט על עצמנו ללא התערבותה בעתיד של אנגליה.
10. אנו כעת עוזבים את הארץ הפורה בה נולדנו, בה סבלנו הפסדים עצומים ורעות מתמשכות, ונכנסים לטריטוריה פראית ומסוכנת. אבל אנחנו עוזבים תוך הסתמכות על אל כל רואה, אל הוגן ורחום, אשר יהיה זה מאמצנו להתייחס אליו ביראה, ולציית לרצונו בהכנעה.
בסמכותם של האיכרים שעזבו את המושבה,
על החתום: פיט רטיף[8]

.

האמנה שנחתמה בין רטיף לדינגאנה ב-4 בפברואר 1838[9]. האמנה נמצאה 10 חודשים לאחר מקרה הטבח, באוכף שנמצא ליד גופתו של רטיף

הטרק הגדול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רטיף עזב את המושבה עם שתי עגלות-קרון מחוותו במחוז ווינטרברג בתחילת חודש פברואר 1837, והצטרף לקבוצה של כ-30 קרונות נוספים. משלחת זו חצתה את נהר האורנג' לעבר הטריטוריות העצמאיות. במהלך המסע נתקלו רטיף וחברי משלחתו בחקלאים נוספים שעזבו את המושבה, ואיחדו כוחות יחד איתם. במהלך האיחוד, נבחר רטיף לתפקיד "מושל מבצר העגלות" וראש "הפרובינציה החופשית של הולנד החדשה בדרום אפריקה", שנקראה לימים רפובליקת נטאליה ("רפובליקת נטאל הבורית"). קואליציה זו לא החזיקה מעמד ימים רבים, ורטיף הפך למנהיג היחיד שלה. ב-5 באוקטובר 1837 הוא קבע את מקום המחנה של החבורה בסמוך לרכס הרי דראקנסברג. ביום למחרת, המשיך רטיף על גבי סוסו יחד עם עוד 15 רוכבים ו-4 עגלות לחקור את האזור שבין רכס הרי דראקנסברג לנמל נטאל, שהיום ידוע כפרובינציית קוואזולו-נטאל.

רטיף חזר למחנה העגלות ב-2 בנובמבר, בהודיעו לפורטרקרס שהם יכולים להיכנס לשטח נטאל, מאחר שלהערכתו האזור מתאים להתיישבות. הוא יזם משא ומתן עם מלך שבט הזולו, דינגאנה (אחיו למחצה של שאקה זולו), ובאותו החודש אף הגיע לביקור אצל דינגאנה. לאחר תזוזת המחנה שלו מרכס ההרים אל פנים הארץ, הצליח רטיף לשכנע פורטרקרים אחרים ששהו בסביבה לחבור אליו ואל אנשיו בנטאל בינואר 1838. בעת ביקורו השני של רטיף אצל דינגאנה, הסכימו אנשי הזולו להתיישבותם של הבורים בנטאל, בתנאי שהבורים יעזרו לזולו להשיג בחזרה בקר שנגנב מהם על ידי שבט יריב בשם טלוקאווה. בהתאם להסכם, הבורים אכן השיבו את הבקר לזולו (כ-7,000 ראשי בקר)[10].

בהתאם לבקשתו של רטיף, כתב ג'יי. ג'י. בנטאייס את האמנה שנחתמה בין רטיף למלך הזולו, שהבטיחה את אישורם של הזולו לבורים להתיישב בשטח נטאל והגדירה את השטח הספציפי עליו הייתה הסכמה.

פסלו של רטיף, הממוקם באנדרטת ה"פורטרקרס"

למרות אזהרות, עזב רטיף את אזור נהר הטוגאלה (שממוקם באמצע חבל נטאל) ב-28 בינואר 1838, בתקווה שיוכל לשאת ולתת עם דינגאנה על גבולות קבע להתיישבות הבורים בנטאל. למראית עין, המשא ומתן היה מקובל על דינגאנה, אשר חתם על כתב ויתור בעקבות הדיונים עם רטיף, כאשר כל צד הביא 3 עדים במעמד החתימה[9]. לאחר החתימה הזמין דינגאנה את רטיף ואנשיו לחזות במסיבה והצגה מיוחדת של אנשי שבטו. עם כניסתם לאזור, התבקשו הבורים להשאיר את נשקם מחוץ למתחם ההופעה כדי לכבד את המנהגים של הזולו, ואנשיו של רטיף כיבדו את הבקשה. באמצע ההופעה, התנפלו אנשיו של דינגאנה על הבורים ושבו אותם ואת בני לוויתם השחורים. רטיף ועוד כ-100 איש (ביניהם היה גם בנו, גברים אחרים מהמחנה ומשרתים) נלקחו לגבעת קוואמטיוואנה, אתר בו נהג דינגאנה להוציא להורג את אויביו[10]. אנשי הזולו הרגו את כולם במכות אלה, והשאירו את רטיף אחרון, כדי שיוכל לחזות במות אנשיו לפני מותו.[דרוש מקור] גופות רטיף ואנשיו הושארו כמות שהן כדי שייאכלו על ידי חיות הבר.

לאחר מכן הוביל דינגאנה את אנשיו לתקוף את מחנה העגלות של הפורטרקרים. 534 גברים נשים וילדים נהרגו בהתקפה זו, שהשאירה את ההתיישבות מבולבלת וחסרת ארגון לזמן מה[10]. בדצמבר של אותה השנה ניצחו הפורטרקרים את שבט הזולו בקרב נהר הדם; לאחר ניצחון זה השיב מנהיג הפורטרקרים, אנדראס פרטוריוס, יחד עם "קבוצת קומנדו" מהניצחון על הזולו, את שרידי הגופות של אנשי משלחת רטיף מגבעת קוואמטיוואנה, והביא אותם לקבורה ב-21 בדצמבר 1838.
אנשי כוח הקומנדו מצאו בגבעת קוואמטיוואנה עותק של האמנה שנחתמה בין רטיף לדינגאנה; היא נמצאה באוכפו של רטיף. עותק מדויק של אמנה זו שרד, אך המקור אבד במעבר להולנד במהלך מלחמת הבורים הראשונה.

אתר הקבר של רטיף ומשלחתו כמעט נשכח לחלוטין, עד לזיהויו מחדש על ידי אחד מאנשי כוח הקומנדו של פרטוריוס, ג'יי. ה. הטינה (J.H. Hattingh). אנדרטה שמציינת את שמות אנשי המשלחת של רטיף הוקמה בסמוך לקבר ב-1922[11].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Schirmer, P. (1980). The concise illustrated South African encyclopedia. Johannesburg: Central News Agency. p. 212pp.
  • Carstens, R. and Grobbelaar, P.W. (1988). Voortrekkerlewe. ISBN 0-620-12295-1.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיט רטיף בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השם אומגונגודלובו מגיע מביטוי בשפת שבט הזולו ungungu we ndlovu שמשמעה "הגוף הבוחר הסודי של הפיל", וישנם מקורות אחדים שמתייחסים לשם במשמעות של "המקום של הפיל". המילה "פיל" (indlovu) מתייחסת למלך של אנשי שבט הזולו.
  2. ^ כינוי לאוכלוסיית הבורים שעזבו את אזור מושבת הכף ועברו להתיישב באזורים אחרים בדרום אפריקה, שעד אז לא היו מיושבים על ידי לבנים
  3. ^ 1 2 ביוגרפיה קצרה של פיט רטיף מתוך אתר "היסטוריה של דרום אפריקה אונליין": ניתן לשער על אישיותו ואופיו מתוך המכתבים של רטיף, אשר נשמרו ונחקרו בידי היסטוריונים מודרניים
  4. ^ Giliomee, Hermann (2003). The Afrikaners: Biography of a people. Cape Town, South Africa; Charlottesville, Virginia: Tafelberg Publishers Limited and University of Virginia Press. pp. 136, 154 (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
  5. ^ נוסחו של ה-Slavery Abolition Act 1833, חוק שמטרתו הייתה לאסור את העבדות ברחבי האימפריה הבריטית (למעט בטריטוריות מעטות)
  6. ^ עיתון מקומי בשפה האנגלית שנוסד ב-1831, ונקנה ב-1870 על ידי העיתון היחיד שעדיין קיים מאותה התקופה, Grocott's Mail
  7. ^ עיתון בשפה ההולנדית שפורסם במושבת הכף בין 1830-1930
  8. ^ המניפסט של רטיף כפי שנשלח לעיתונים מקומיים לפרסום בפברואר 1837
  9. ^ 1 2 על אף שהתאריך המצוין על כתב הוויתור הוא 4 בפברואר 1838, דינגאנה חתם עליו בפועל רק ב-6 בפברואר 1838.
  10. ^ 1 2 3 Wood, William (1840). An Eyewitness Account of the Massacre of Retief. Statements respecting Dingaan, king of the Zulus. Collard & Co.
  11. ^ Stander, Eerw. P.P. Dingaanstat: Die Graf van Piet Retief en Sy Sewentig Burgers.