נוסח אשכנז

נוֹסַח אַשְׁכְּנַז הוא נוסח התפילה המקובל אצל חלק מהיהודים יוצאי ארצות אשכנז.

הארצות בהן מקובל הנוסח

נוסח התפילה של היהודים האשכנזים מוצאו בגרמניה (היהודים כינו בשם "אשכנז" את גרמניה) והוא מבוסס ביסודו על חיבור בין נוסח התפילה של הגאונים לבין נוסח התפילה הארץ-ישראלי הקדום. חיבור זה מקורו כבר בנוסח איטליה. במהלך הדורות הושפע נוסח אשכנז מהכרעותיהם ההלכתיות של חכמי אשכנז.

בימי הביניים, היו הבדלי נוסח לא מעטים בין קהילה לרעותה, ונוסחים אחידים התקבעו באופן סופי רק לאחר הופעת הסידורים המודפסים. כאשר יהודים אשכנזים נדדו מגרמניה לארצות מזרח אירופה הם הביאו עמם את הנוסח האשכנזי, אך נוצרו שינויים נוספים בין הנוסח שנוצר בארצות המזרחיות לנוסח בארצות המערב. לפי מחקריו של ליפמן צונץ על נוסח התפילה, במאה ה-14 התקבעו שלושה ענפים עיקריים של נוסח אשכנז: הענף המערבי, שנהג במערב גרמניה וכונה "נוסח ריינוס", הענף המרכזי, שכונה "מנהג סקסוניה", וממנו התפתח הנוסח בארצות המזרח כפולין וביהם, והענף המזרחי שנהג במזרח גרמניה וכונה "מנהג אוסטרייך". במאה ה-15 הטשטשו ההבדלים בין ענפי סקסוניה ואוסטרייך ונוצר מנהג מזרחי מאוחד שכונה "מנהג אוסטרייך", ובהמשך "מנהג פולין". בעקבות סידור ר' עזריאל ור' אליהו מווילנא התאחד הנוסח במזרח אירופה ונותרו מעט מאוד הבדלים בין "נוסח אשכנז המערבי" ל"נוסח אשכנז המזרחי" בנוסח התפילה גופו, אך בפיוטים (ראו לקמן) ובמנהגי החגים קיימים הבדלים רבים ביניהם, כאשר הראשון הוא המקובל ברוב גרמניה ובעוד מדינות במערב אירופה ומבוסס בעיקר על מנהגי מהרי"ל, והשני הוא המקובל במרכז ומזרח אירופה ומבוסס יותר על מנהגי ר' יצחק אייזיק מטירנא. במאות השנים האחרונות הגבול בין המנהגים היה נהר האלבה, אולם בימי הביניים הוא כנראה היה מערבה יותר.

לאחר שתנועת החסידות חיברה את נוסח ספרד במקום נוסח אשכנז, האחרון כבר לא היה הנוסח הבלעדי של יהדות אשכנז באירופה. במזרח אירופה היו פילוגים חריפים בין החסידים והמתנגדים בכמעט כל הקהילות הגדולות, ופילוג זה השתקף גם בנוסחי התפילה בבתי הכנסת השונים בעיר. כמעט תמיד, בבתי הכנסת העירוניים הגדולים המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז בהתאם למנהג הישן, והאוכלוסייה החסידית (שלפעמים הייתה רוב הקהילה) התפללה בבתי מדרש ושטיבלאך שבהם התפללו בנוסח ספרד.

לעומת זאת נוסח אשכנז נשאר הנוסח הכמעט-בלעדי במערב אירופה ובמרכזה (לפחות עד לתקופת מלחמת העולם הראשונה, שאז הגיעו מהגרים חסידים ממזרח אירופה לגרמניה), וכן אצל מהגרים יהודים מאירופה לעולם החדש (ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, ארגנטינה) ולשאר ארצות דוברות-אנגלית (כגון אוסטרליה ודרום אפריקה). בארצות אלו, רק חסידים מובהקים או משפחות עם מסורת חסידית חזקה החזיקו בנוסח ספרד, וכל השאר התפללו מסידורים בנוסח אשכנז. זה כולל את סידורי התפילה של התנועות הלא-אורתודוקסיות, שמבוססים עליו. לכן נוסח אשכנז הוא כיום נוסחם של הרוב המכריע של אשכנזים בחו"ל.

בארץ ישראל לעומת זאת, נוסח ספרד של החסידים מהווה את נוסח התפילה של חלק גדול מהיהודים ממוצא אשכנזי, בין השאר מכיוון שזה הנוסח בו מתפללים ברוב מוסדות החינוך הממלכתי דתי.

נוסח אשכנז הארץ ישראלי

הנוסח האשכנזי המקובל כיום בארץ ישראל משתייך ל"נוסח אשכנז המזרחי" מסיבות היסטוריות: היהודים האשכנזים הראשונים שהגיעו לארץ היו מתלמידי הגר"א שהיו ממוצא ליטאי. כאשר הגיעו תלמידי הגר"א לארץ ישראל רוב היישוב היהודי היה ספרדי. מתוך תפיסה הלכתית שעליהם לקבל את מנהגם של יהודי המקום^{[דרוש מקור]} הם שינו כמה דברים מנוסח אשכנז והתאימו אותם לנוסח הספרדים (למשל אמירת הלל בליל פסח בבית הכנסת ואמירת אין כאלהינו ופיטום הקטורת בכל יום) כאשר חלק משינויים אלה תאמו גם את דעת הגר"א (למשל אמירת "מוריד הטל" בקיץ, אמירת פרק "במה מדליקין" בקבלת שבת לפני תפילת ערבית ולא אחריה ועוד שינויים רבים). הרב בנימין שלמה המבורגר טוען שיוצאי אשכנז (גרמניה) בארץ ישראל לא קיבלו מנהגים אלו, ועל פי הוראתו, הוקמו בשנים האחרונות כמה מניינים בארץ לפי נוסח אשכנז הישן.

הפיוטים בנוסח אשכנז

בעוד שיהודי ספרד דחו את הפיוטים של משוררי ארץ ישראל הקדומים (כדוגמת יניי והקליר), יהודי אשכנז נטו לקבלם, ואף חיברו פיוטים נוספים בהשפעתם של אותם פייטנים. ביחס לאמירת הפיוטים קיים הבדל מהותי לא רק בין מזרח אירופה למערבהּ, אלא גם בין הקהילות השונות שהתקיימו בכל אחד משני האזורים הללו: דומה כי כמעט לכל עיר באירופה, שבה התקיימה קהילה ותיקה, ישנו מנהג מיוחד ביחס לפיוטים. בשל גורמים היסטוריים (מהפכת הדפוס, ההגירה לעולם החדש, רפורמה דתית וקיצור התפילה לשם הנוחות, ומאוחר יותר השואה והקמת מדינת ישראל) כמעט נעלמו כל המנהגים הללו, והתקבל ברוב הקהילות נוסח אחיד של פיוטים, המודפס במחזורים כ"נוסח אשכנז" (למעשה, שני נוסחים אחידים, אחד במנהג המזרחי ואחד במנהג המערבי). בסליחות, נשארו הרבה חילוקי מנהגים אפילו בדפוס.

כיום, ברוב הקהילות המתפללות בנוסח זה, ניכרת השמטה רבה של הפיוטים שנאמרו בעבר במנהג אשכנז, ורק במספר קהילות בודדות אומרים פיוטים כמנהג הקדמון. ישנן קהילות המשמיטות את כל הפיוטים, וישנן כאלה האומרות חלק מהם, כגון בימים נוראים בלבד, או רק בחגים, או שאומרים פיוטים בחזרת הש"ץ, אבל משמיטים את אלה שבברכות קריאת שמע.

נוסחים מוזיקליים

הנוסח המוזיקלי של התפילה הוא בעיקרו מסורת שעוברת בעל פה. עם זאת, מאז המאה ה-18, ובעיקר מאז המאה ה-19 קיים תיעוד בתווים של חלקים מן התפילה האשכנזית ואף של תפילות שלמות. בפנקסי חזן שנשתמרו (בין השאר בספרייה הלאומית) רשמו חזנים את היצירות שחיברו, או שלמדו מחזנים אחרים או שהעתיקו מספרים של חזנים אחרים. בנוסף, היו מלחינים, מנצחי מקהלות וחזנים שהוציאו לאור אנתולוגיות של חזנות וקבצים של לחנים שונים לתפילה, בעיקר במערב אירופה. בין האנתולוגיות החשובות של נוסח אשכנז אפשר למנות את:

• "שיר ציון" (1840–1866) מאת סלומון זולצר (וינה)
• "שירי בית ה'" (1859) מאת הירש ויינטראוב (קניגסברג)
• "זמירות ישראל" (1864) מאת סמואל נאומבורג (פריז)
• "תודה וזמרה" (1876) ו"קול רנה" (1882) מאת לואי לבנדובסקי (ברלין)
• "בעל תפלה" (1877) מאת אברהם בער (גטנבורג)

בקהילות גרמניה סביב מפנה המאה ובתחילת המאה ה-20 יצאו לאור מספר ספרי תווים המתעדים את המסורת המוזיקלית של דרום גרמניה ובעיקר של קהילת פרנקפורט דמיין:

• Shirë Jeschurun Gesänge für dem Israelitischen Gottesdienst (1856, 1903, 1922) מאת ישראל מאיר יפת
• Die gottesdienstlichen Gesänge der Israeliten für das ganze Jahr (1912) מאת זליג שויירמן
• Der Frankfurter Kantor (1930) מאת פאביאן אוגוטש

בישראל בלטו במשך שנים רבות ספריו של החזן והמורה יהושע לייב נאמן:

• נסח לחזן, כרך א' לימים נוראים (1963) כרך ב' לשבת (1973), ירושלים, הוצאת המכון הישראלי למוזיקה דתית

בארצות הברית נודעו ספריו של החזן והמורה פנחס ספיירו (שפירא) ללימוד נוסח התפילה לחול, לימים נוראים, ולקריאת הפטרה.

ראו גם

• יהדות אשכנז
• נוסח ספרד
• מכון מורשת אשכנז

לקריאה נוספת

• ישראל מ' תא שמע, "התפילה האשכנזית הקדומה - קווים לאופייה ולתולדותיה", הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ג.
• יונה ואברהם פרנקל, תפילה ופיוט במחזור נירנברג, ירושלים תשס"ח.
• Steven Lowenstein‏, The Shifting Boundary between Eastern and Western Jewry,‏ Jewish Social Studies, סתיו 1997.