לדלג לתוכן

מסירת שטחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסירת שטחים והחזרת שטחים הם כינויים מקובלים בישראל להעברת שטחים שבשליטת ישראל לשליטת מדינה ערבית (או הרשות הפלסטינית), כחלק מהסכם שלום (מדיניות שמכונה על ידי השמאל בישראל "שטחים תמורת שלום") או מסיבה מדינית אחרת. השטחים שבהם מדובר הם בעיקר אלה שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, כלומר, אלה המצויים מחוץ לתחומי הקו הירוק - קו שביתת הנשק עד מלחמת ששת הימים:

בנוסף לשטחים אלה, במסגרת המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית הועלו רעיונות בדבר חילופי שטחים בין ישראל לרשות הפלסטינית או למדינה פלסטינית: העברת מספר גושי התנחלויות לריבונות ישראלית, ובתמורה יפוצו הפלסטינים בשטחים פתוחים בתחומי הקו הירוק. לחלופין, הוצעה על ידי אביגדור ליברמן תוכנית חילופי השטחים, המציעה להעביר לשליטת הפלסטינים שטחים שבתחומי הקו הירוק שבהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית, מוסלמית ודוברת ערבית, בתמורה להתנחלויות. ואף יש גורמים מהצד הישראלי אשר מוכנים לחלק את מזרח ירושלים בכך שהם מסכימים לתת לפלסטינים את הרובע המוסלמי או אפילו את כל שלושת הרבעים הלא יהודים כאשר לפחות הרובע היהודי יישאר בריבונות ישראלית ואף לחלק גם את הר הבית בכך שהם מסכימים לתת לפלסטינים את החלקה המוסלמית שלו הכוללת את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא כאשר לפחות החלקה היהודית אשר כוללת את הכותל המערבי גם תישאר בריבונות ישראלית וכל זה תמורת שלום וגם כדי להיפרד מהתושבים הלא יהודים של מזרח ירושלים אשר נחשבים לתושבי מדינת ישראל כל עוד השטח נמצא בבעלות ישראלית.

סוגיית מסירת שטחים נמצאת במרכז השיח הפוליטי בישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומעוררת מחלוקת עזה.

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967. ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. על פי הסעיף הראשון מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת צה"ל משטחים שנכבשו בעימות האחרון (מלחמת ששת הימים), ואת סיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ועצמאותן של מדינות האזור. במהלך שנות ה-60 וה-70, טענו הערבים כי החלטות אלו מחייבות נסיגה ישראלית עוד בטרם משא ומתן.

הנקודה העוסקת בנסיגת ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, שנויה במחלוקת בין עמדת מדינות ערב והאיחוד האירופי לבין עמדת ישראל, בנוגע להיקף הנסיגה. לפי עמדת ישראל, ההחלטה אינה קוראת לנסיגה מלאה של כל הכוחות הישראלים מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 והיעדר 'הא הידיעה' בגרסה האנגלית אינו מקרי, אלא מתכוון לכך שבהינתן הסכם שלום נסיגה ישראלית תתבצע אל "גבולות בטוחים ומוכרים", ולא אל קווי שביתת הנשק הקודמים. לעומת זאת, לפי עמדתן של מדינות ערב, על ישראל לסגת מכלל השטחים שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967 ולחזור לגבולות שביתת הנשק של 1949. עמדה זו מבוססת על דברי המבוא להחלטה בהם נכתב "שאין לרכוש שטחים במלחמה", כמו גם על הגרסה הצרפתית של ההחלטה בה נכתב שהנסיגה תהיה מ"השטחים שנכבשו". ישנן מספר ראיות התומכות בכך שהעמדה הישראלית היא הנכונה, בכללן עדויות של דיפלומטים שהיו חברים בוועדה, ופרוטוקולים של ישיבות הוועדה[דרוש מקור].

בהחלטה אמנם לא הוגדרו שטחי הנסיגה, אך שגריר ארצות הברית באו"ם באותה עת, ארתור גולדברג, הדגיש שההחלטה שהתקבלה בזמן ממשל ג'ונסון אינה מתייחסת לירושלים, בעוד השגריר צ'ארלס יוסט בזמן ממשל ניקסון כלל את ירושלים בשטחים שנכבשו[1].

מגבלות בחוק הישראלי על מסירת שטחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים נקבעו מגבלות בחוק על האפשרות לוותר על שטחי המדינה שחלים בהם המשפט, השיפוט והמנהל של מדינת ישראל, כלומר, שטחים בתחומי הקו הירוק, וכן מזרח ירושלים ורמת הגולן. החל מ-2010 היה נדרש אישור של 61 חברי כנסת וכן אישור במשאל עם (למעט אם תמכו 80 חברי כנסת או יותר) כדי לאשר הסכם עם סוריה שבו מוחזרת לה רמת הגולן, כולה או חלקה, וכן כדי לאשר הסכם עם הפלסטינים שבו מעבירים חלק מירושלים לריבונות פלסטינית או מבצעים חילופי שטחים, או שניהם.

על מסירת שטחים שאינם בריבונות המדינה, שהם יהודה ושומרון (למעט מזרח ירושלים) ורצועת עזה, אין הגבלה בחקיקה.

חוק משאל העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 התקבל בכנסת "חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-1999" שזכה לכינוי "חוק שריון רמת הגולן", ולפיו החלטת ממשלה לוותר על שטח של המדינה תדרוש אישור של רוב חברי הכנסת (61 או יותר). בנוסף דרש החוק אישור של הוויתור על ידי רוב המצביעים במשאל עם, אך נקבע שסעיף זה יחול רק כאשר יחוקק חוק יסוד המסדיר את משאלי העם, ולכן סעיף זה טרם נכנס לתוקפו באותה עת.

במהלך כהונת הכנסת השבע עשרה הציעו חברי כנסת רבים תיקון לחוק זה, ולפיו ועדת הבחירות המרכזית היא שתתקין תקנות לעניין עריכת משאל עם, ובכך תתייתר חקיקתו של חוק יסוד. ההצעה עברה בקריאה טרומית ב-16 במאי 2007 והכנסת הקימה ועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת חוקה, חוק ומשפט. הוועדה קיימה דיונים רבים בסעיפי החוק והחליטה להגיש אותו לקריאה ראשונה ולכלול בחוק עצמו את ההוראות לקיום משאל העם. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ב-30 ביוני 2008 והוועדה המשותפת קיימה מספר דיונים נוספים בנושא, אך לא סיימה את דיוניה עד התפזרות הכנסת לקראת עריכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה. ממשלת ישראל השלושים ושתיים שקמה לאחר הבחירות החליטה לתמוך בהחלת דין רציפות על הצעת החוק, והדיון בהצעת החוק בוועדה המשותפת נמשך גם בכנסת השמונה עשרה. לבסוף החליטה הממשלה לתמוך בהצעת החוק בכפוף לארבע הסתייגויות שהציעה (בין היתר דרשה הממשלה שאם הוויתור יאושר ברוב של 80 חברי כנסת, לא יהיה צורך במשאל עם), וב-22 בנובמבר 2010 אישרה הכנסת את חוק משאל העם בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 65 תומכים לעומת 33 מתנגדים, עם ההסתייגויות של הממשלה[2].

כשלושה שבועות לאחר אישור התיקון בכנסת, הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שמשאל עם צריך להיות מעוגן בחוק יסוד[3], וזאת כי החוק פוגע בסדרי השלטון של מדינת ישראל ועוקף חוקי יסוד אחרים ועל כן לא ניתן להעבירו בחקיקה רגילה.

ב-12 במרץ 2014, אישרה הכנסת ה-19 את חוק יסוד: משאל עם, ברוב של 68 תומכים וללא מתנגדים, על רקע החלטת סיעות האופוזיציה להחרים את ההצבעה (ואת שתי ההצבעות האחרות שהתקיימו באותן ימים), וזאת כדי לתת מענה לקושי שהוצג בעתירה לבג"ץ. חוק יסוד זה לא ערך שינוי בהסדר שנקבע בחוק משאל העם, אלא רק עיגן סעיפים מרכזיים מתוכו בחוק יסוד.

תיקון לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 2000, על רקע המשא ומתן ומדיני עם הרשות הפלסטינית ולאחריו האינתיפאדה השנייה, החליטה הכנסת לתקן את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל ולקבוע בחוק יסוד כי לא ניתן להקטין את שטח השיפוט של עיריית ירושלים, כפי שהורחב ב-28 ביוני 1967 (לאחר מלחמת ששת הימים), וכי לא ניתן להעביר כל סמכות שנתונה למדינת ישראל או לעיריית ירושלים בשטח זה. נקבע ששינוי הוראות אלה יכול להיעשות רק בחוק יסוד שהתקבל ברוב של 61 חברי כנסת או יותר.

התיקון משלים את "חוק שריון רמת הגולן" (ומאוחר יותר את "חוק משאל העם") בכך שלא רק הריבונות הישראלית בירושלים שוריינה, אלא גם שטח השיפוט של עיריית ירושלים, כאשר שניהם הורחבו ב-1967. עם זאת, שינוי חוק היסוד אינו טעון אישור במשאל עם.

חוק העונשין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 97(ב) לחוק העונשין קובע עוד מראשית ימי המדינה: ”מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.”

סעיף זה מתייחס לעבירה של בגידה במדינה, ואינו חל על פעילות כשרה שנעשית בתום לב, כפי שמובהר בסעיף 94 באותו חוק: ”אין רואים מעשה כעבירה לפי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולות רשות מרשויותיה...”

עם זאת, לאורך השנים הועלו טענות על ידי אנשי ימין, לפיהן פעילות של אנשי שמאל או של ממשלת ישראל למען החזרת שטחים ריבוניים של ישראל (מזרח ירושלים ורמת הגולן) עוברת על חוק זה[4]. בבג"ץ נפסק שעבירה זו אינה חלה על משא ומתן שמנהלת הממשלה[5]. היועץ המשפטי לממשלה קבע מספר פעמים שאין להעמיד לדין על פעילות פוליטית לפי סעיף זה ודחה את הטענות[6].

מצב השטחים במחלוקת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים הועברה למצרים השליטה בכל שטחו של חצי האי סיני, שהיה בשליטתה הצבאית של ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

במסגרת תוכנית ההתנתקות פונו כל היישובים הישראליים וכוחות צה"ל מרצועת עזה, והשליטה ברצועה עברה לידי הרשות הפלסטינית.

החל משנת 2007 השליטה ברצועה נתונה בידי ארגון החמאס לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית.

יהודה והשומרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מחוז יהודה ושומרון, תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון, סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל

מזרח ירושלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ירושלים המאוחדת

חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981, הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן", הביא לסיומן 14 שנים של ממשל צבאי ישראלי ברמת הגולן. דרישה לנסיגת ישראל מרמת הגולן עלתה מפעם לפעם, במסגרת מגעים להסכם שלום בין ישראל לסוריה.

סרבנות מסירת שטחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים ארגוני ימין בישראל המעודדים חיילים לסרב פקודה אם יידרשו לפנות התנחלויות אן לסייע במסירת שטחים.

באוגוסט 2007 הודיעו ביחד 38 לוחמים מגדוד דוכיפת, רובם חיילי הסדר, כי הם מסרבים להשתתף בפעילות מבצעית אשר נועדה להחליף שוטרי מג"ב אשר יועדו להשתתף בפינוי 2 בתים אליהם נכנסו יהודים בחברון. אחרי שיחה עם המפקדים, הרוב חזרו בהם אך 12 התמידו בסירובם. 7 מתוכם, ביניהם 3 מפקדים, הודחו מיידית מתפקידם כלוחמים בגדוד ונשפטו על ידי מפקד חטיבת כפיר ל-28 ימי מחבוש.

שני חברי כנסת מהאיחוד הלאומי, אריה אלדד וצבי הנדל, אשר הביעו בעברם התנגדות נחרצת לסרבנות באופן כללי, לאחר מספר מקרי סרבנות של פעילי שמאל, הודיעו כי הם תומכים בסרבנות של החיילים בצה"ל, כאשר מדובר בפינוי שטחים[7]. תגובותיהם הפשרנית כלפי הסרבנות, דווקא מן הימין הפוליטי אשר בעבר הביע את התנגדותו לסרבנות ככלל, העלתה את חמתם של פוליטיקאים רבים, אשר תקפו אותם על כך, ביניהם גם אופיר פינס אשר אמר כי "סרבנות היא סרבנות וכל מצמוץ יפתח את הסכר בפני שיטפון של סרבנות פוליטית, שתפורר את צה"ל".

בעקבות הסרבנות בדוכיפת, סירבו 10 חיילים מגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) להחליף כוחות המיועדים להשתתף בפינוי[8]. ארגון הימין "המטה העולמי להצלת העם והארץ" העניק מעין "ציון לשבח" ואף פיצוי כספי לחיילים הסרבנים[9].

רבנים בולטים קראו לחיילים לסרב פקודה אם יידרשו למסירת שטחים, ביניהם הרבנים: שלמה גורן, שאול ישראלי, אברהם אלקנה כהנא שפירא, נחום אליעזר רבינוביץ',משה צבי נריה, מאיר יהודה גץ, חיים דרוקמן, יעקב יוסף, יעקב אריאל, דוב ליאור, אליעזר ולדמן, זלמן ברוך מלמד, אליעזר מלמד ויעקב אלעזר כהנא שפירא[10].

לפני ההתנתקות קראו לסרב פקודה אביו ואחיו של בנימין נתניהו - פרופסור בן ציון נתניהו וד"ר עידו נתניהו[11]. וכן 185 נוספים, ביניהם מאיר הר ציון, אורי אליצור, יוסי בן אהרון ואחרים, שכינו את המעשה "גילוי של עריצות, רשעות ושרירות לב, המכוון לשלול את זכותם של יהודים באשר הם לחיות בארצם, פשע לאומי ופשע נגד האנושות[12]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו מכתבו של גולדברג משנת 1980 לניו יורק טיימס ב-Shlomo Slonim, Jerusalem in America's Foreign Policy, 1947-1997, Martinus Nijhoff Publishers, Jun 1, 1999
  2. ^ ההצבעה בקריאה שלישית באתר הכנסת
  3. ^ גלעד גרוסמן‏, עתירה לבג"ץ: חוק משאל העם אינו חוקי ויש לבטלו, באתר וואלה, 13 בדצמבר 2010
  4. ^ אייל הראובני, שתי עתירות לבג"ץ נגד הסכם ז'נווה: "זו בגידה", באתר ynet, 23 באוקטובר 2003.
    אמנון מרנדה, ח"כ אלדד: מי שמוסר שטחים - דינו מיתה, באתר ynet, 26 במאי 2008.
    ישי קרוב, תלונה נגד אופנהיימר על פגיעה במדינת ישראל, באתר ערוץ 7.
  5. ^ בג"ץ 4354/92 - תנועת נאמני הר הבית וארץ נ' מר יצחק רבין .
  6. ^ רועי כוכבי וענבל אביב, היועץ המשפטי לממשלה קבע: אין מקום לפעול במישור הפלילי נגד יוזמי הסכם ז'נבה, חדשות מחלקה ראשונה, 22 באוקטובר 2003
  7. ^ עמוס הראל, יובל אזולאי ונדב שרגאי, חודש מאסר לחיילים שסירבו להשתתף במבצע לפינוי מתנחלים מהשוק של חברון, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2007
  8. ^ עוד 10 חיילים הודיעו כי יסרבו לסייע לפינוי, nrg מעריב, 6 באוגוסט 2007
  9. ^ אפרת וייס, גם סרבני חברון יקבלו "צל"שים" ביום ראשון, באתר ynet, 28 באוגוסט 2007
  10. ^ רבנים נוספים שהצטרפו לקריאות אלו:אליהו אביחיל, איתמר אורבך, איתן איזמן, ישראל אריאל, דב ביגון, משה ביגל, אלחנן בן נון, יצחק בן שחר, דוד דודקביץ, דוד חי הכהן, עקיבא הכרמי, מיכאל הרשקוביץ, שמואל יניב, יחזקאל יעקבסון, אורי כהן, אליקים לבנון, משה לוינגר, יהושע מגנס, מנחם פליקס, דוד פנדל, מנחם פרומן, אברהם צוקרמן, יואל קטן, יהודה קרויזר, יהושע רוזן, חיים אביהוא שוורץ, חיים שטיינר, דניאל שילה, יהושע שפירא ויצחק שפירא
  11. ^ איתמר לוין, ‏אביו ואחיו של בנימין נתניהו - בין החותמים על קריאה לסירוב פקודה בעת ההתנתקות, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2004
  12. ^ טל ימין-וולבוביץ', "הגירוש והעקירה - פשע נגד האנושות", באתר nrg