לזר קגנוביץ'

לזר קגנוביץ'
Ла́зарь Моисе́евич Кагано́вич
לידה	10 בנובמבר 1893 (יוליאני); Dibrova, האימפריה הרוסית
פטירה	25 ביולי 1991 (בגיל 97); מוסקבה, ברה"מ
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות נובודוויצ'יה
תפקיד	First Deputy Premier of the Soviet Union (5 במרץ 1953–29 ביוני 1957); First Secretary of the Communist Party of Ukraine (3 במרץ 1947–26 בדצמבר 1947); חבר פרלמנט באספה המכוננת הרוסית של 1918; חבר הסובייט העליון; member of the Supreme Soviet of the Byelorussian SSR of the 1st convocation ;
מפלגה	מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (1911-1912) ; המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (1912-1961)
השקפה דתית	אתאיזם
פרסים והוקרה	עיטור לנין (5 בנובמבר 1943); עיטור לנין (21 בנובמבר 1943); מדליית הפטיש והמגל (5 בנובמבר 1943); עיטור לנין (15 במרץ 1935); גיבור העמל הסוציאליסטי (5 בנובמבר 1943); עיטור הדגל האדום של העמל (17 בינואר 1936); מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה; מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945; עיטור לנין; מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין ;
חתימה

לזר מויסביץ' קגנוביץ' ( גם כהנוביץ', רוסית: Ла́зарь Моисе́евич Кагано́вич; אלעזר, 22 בנובמבר 1893 – 25 ביולי 1991), היה פוליטיקאי סובייטי יהודי, עמית וחבר נאמן לדרכו של יוסיף סטלין ושר בכיר בממשלה.

חייו ותחילת דרכו

אליעזר (לזר) קגנוביץ' נולד ב-1893 בכפר קאבאני, ליד רדומישל במחוז קייב של האימפריה הרוסית למשה בן הירש קגנוביץ' ולהניה בת יוסף דובינסקי. במשפחתו היו 13 ילדים, 6 מהם נפטרו בילדותם. אביו היה סוחר בבהמות, הוא פשט את הרגל בגלל עסקות כושלות. לזר עזב את הלימודים בגיל 14 והחל לעבוד כשולייה של סנדלר ואחרי זה סבל בטחנת קמח. מעולם לא השלים השכלה פורמלית. היה לחבר המפלגה הבולשביקית ב-1911 בעקבות אחיו מיכאל. ב-1915 נעצר ונשלח חזרה לקאבאני, ובמאי 1917 הנהיג את המיליציה הבולשביקית בסראטוב. באוגוסט 1917 היה בראשות ועידת הפולסקי של המפלגה הבולשביקית בבלארוס, ובמהפכת אוקטובר הוא עמד בראש ההפיכה בהומל. בין 1925 ל-1928 ושוב בין מרץ 1947 לדצמבר אותה שנה שימש כמזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית באוקראינה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, ביחד עם ויאצ'סלב מולוטוב, לקח חלק בתוכנית החומש הסובייטית ובקולקטיביזציה, שהביאו לרעב הגדול (הולודומור) ולמותם ברעב של מיליוני אוקראינים. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה בין חברי הקבינט הסובייטי שחתמו על ההוראות לטבח יער קאטין.

תפקודו כקומיסר ותרומתו לניצחון על גרמניה הנאצית

קגנוביץ' נחשב בצמרת הסובייטית כמארגן מעולה וככזה מילא תפקידים רבים. בין 1944-1935 הוא היה הקומיסר העממי לתחבורה ובו-זמנית מילא בין 1937-1942 תפקידים נוספים, ביניהם הקומיסר העממי לתעשייה הכבדה, לתעשיית הדלק, ועוד.

בפרוץ מבצע ברברוסה, מערכת הרכבות הסובייטית הייתה צריכה לספק רבבות קרונות וקטרים לפינוי למזרח של מפעלי תעשייה על מיליוני עובדיהם עם משפחותיהם, זאת במקביל למילוי צורכי הצבא ותיקון מסילות וגשרים שנפגעו קשה בהתקפות חיל האוויר הגרמני. במציאות מורכבת זו, בעיקר במחצית השנה הראשונה למלחמה, ולמרות מחסור בקרונות וקטרים, הקומיסריאט לתחבורה בראשותו של קגנוביץ' עמד במשימה.

אחד הגורמים המרכזיים בעמידת הצבא האדום מול כוחות גרמניה הנאצית היה פינוי התעשייה הצבאית מהשטחים שהגרמנים כבשו עד שלהי 1941. כ-80% מתעשייה זו היו ממוקמים בשטחי ברית המועצות אותם כבשו הנאצים והחלק הגדול פונה. פעולות אלו נזקפות במידה רבה לזכותו של קגנוביץ': מאוקראינה פונו 419 מפעלי תעשייה, תחנות חשמל ועוד, ביניהם מפעלים ענקיים בהם עבדו אלפי פועלים; הפינוי הקיף גם מפעלי תעשייה מאזורי מוסקבה ולנינגרד. בסך הכל פונו בחודשי יולי-נובמבר 1941, 1523 מפעלי תעשייה, מהם 1360 מפעלי תעשייה צבאית. אותם מפעלים הועברו מזרחה, ברובם לאזורי הוולגה, להרי אורל, לסיביר ולאסיה התיכונה. היקף הפינוי של הציוד והאנשים הצריך כ-5 מיליון קרונות רכבת. כ-12 מיליון אנשים פונו עד סוף 1941, מספר הכולל גם מאות אלפי מפונים ממוסקבה ומלנינגרד. בזכות הפינוי, הספיקו יהודים רבים לעזוב את השטח בטרם נכבש על ידי הנאצים, וכך להינצל מציפורני מכונת ההשמדה הנאצית.

קגנוביץ' היה חבר הפוליטביורו היהודי שמילא את התפקידים הבכירים ביותר בעת שלטונו של סטלין.

סוף דרכו בהנהגה הסובייטית

ב-1949 פרץ גל של אנטישמיות נגד היהודים בברית המועצות, והנ.ק.ו.ד. החל לרדוף פעילים יהודיים בכל הדרגים. גם קגנוביץ' נפגע מגל זה, הגם שנותר עדיין חבר בפוליטביורו הסובייטי. הנ.ק.ו.ד. שקל לחקור אותו, אך סטלין סירב לכך.

לאחר מותו של סטלין היה קגנוביץ' חבר בצמרת המפלגה הקומוניסטית, אך כשנבחר חרושצ'וב למזכיר הכללי ב-1957, הואשם קגנוביץ' בחברות בקבוצה אנטי-מפלגתית והודח מתפקידיו הבכירים. לאחר הדחתו הוא נשלח לעיר אסבסט לנהל שם תשלובת מפעלים להפקת אזבסט. בשנת 1961 הופסקה בהוראת חרושצ'ב חברותו של קגנוביץ' במפלגה הקומוניסטית.

קגנוביץ' שב למוסקבה רק אחרי הדחתו של חרושצ'ב מהנהגת ברית המועצות. הוא התגורר בבית יוקרה וקיבל גמלה מכובדת בהתאם למעמדו בימי סטלין. הוא נפטר בגיל 97, חמישה חודשים לפני התפרקות ברית המועצות ב-1991.

ב-1987 יצא בארצות הברית ספר מאת סטיוארט קהאן, שטען כי הוא אחיינו של קגנוביץ' וראיין אותו מספר פעמים. סטיוארט קהאן האשים את דודו-לכאורה ברעב באוקראינה, בשותפות להטיהורים הגדולים של ראשי הצבא והמפלגה ב-1937 ובתכנון הפתרון הסופי ליהודים ומשפט הרופאים. בני משפחת קגנוביץ' כפרו בכל האישומים הללו, וטענו שקהאן אינו קשור למשפחתם ומעולם לא ראיין את לזר.

משפחתו

לזר קגנוביץ' היה נשוי למריה פריבורוטסקי (1894 - 1961). לזוג הייתה בת ביולוגית אחת - מאיה (1923 - 2001) ובן מאומץ יורי (1931 - 1976). הבת מאיה הוציאה לאור בשנת 1997 ספר זיכרונות של לזר קגנוביץ'. היא מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. לבן המאומץ יורי היו 2 ילדים.

ארבעת האחים של לזר קגנוביץ' עסקו בפעילות מהפכנית בתקופת השלטון הצארי ולאחר מהפכה קומוניסטית מלאו תפקידים בכירים בברית המועצות:

מיכאל קגנוביץ' (1888 - 1941) - שר התעשיות הביטחוניות ולאחר מכן שר התעשייה האווירית של ברית המועצות. התאבד מחשש להיעצר על ידי הנ.ק.ו.ד.
יולי קגנוביץ' (1892 - 1962) - פקיד בכיר במשרד התעשייה והמסחר, שגריר ברית המועצות במונגוליה.
ישראל קגנוביץ' (1884 - 1973 ) - שר תעשיית החלב והבשר.
אהרון קגנוביץ' (1886 - 1963) - שר תעשיית ההנעלה.

מקורות

רישומי הזיכרונות (פמייטנייה זפיסקי), לזר קגנוביץ', הוצאה וגריאוס, מוסקבה, 1996

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לזר קגנוביץ' בוויקישיתוף

לזר קגנוביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
לזר קגנוביץ - שר היהודי הבכיר בממשלת סטלין: קווים לדמותו, באתר רגעים היסטוריים
לזר קגנוביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לזר מויסביץ כגנוביץ' (1893-1991), דף שער בספרייה הלאומית

ראשי אוקראינה
בתקופה הסובייטית	גאורגי פיאטקוב (1919) • סטניסלב קוסיאור (1919–1920, 1928–1938) • ויאצ'סלב מולוטוב (1920–1921) • דמיטרי מנואילסקי (1921–1923) • עמנואל קווירלינג (1923–1925) • לזר קגנוביץ' (1925–1928, 1947) • ניקיטה חרושצ'וב (1938–1947, 1947–1949) •לאוניד מלניקוב (1949–1953) • אלכסיי קיריצ'נקו (1953–1957) • ניקולאי פודגורני (1957–1963) • פיוטר שלסט (1963–1972) • ולדימיר שצ'רביצקי (1972–1989) • ולדימיר איוואשקו (1989–1990) • סטאניסלב גורנקו (1990–1991)
נשיאי אוקראינה	ליאוניד קרבצ'וק (1991–1994) • ליאוניד קוצ'מה (1994–2005) • ויקטור יושצ'נקו (2005–2010) • ויקטור ינוקוביץ' (2010–2014) • אולכסנדר טורצ'ינוב (2014) • פטרו פורושנקו (2014–2019) • וולודימיר זלנסקי (2019 ואילך)