ישיבת לומז'ה

ישיבת לוֹמְזָ'ה

בניין הישיבה ברחוב הרצל בפתח תקווה
ישיבה
השתייכות	ישיבות תנועת המוסר
תקופת הפעילות	1883 (בלומז'ה) 1926 בפתח תקווה – 1940 (לומז'ה)
מייסדים	רבי אליעזר שולביץ ראשי ישיבה נוספים: רבי יחיאל מרדכי גורדון, הרב ראובן כ"ץ
תלמידים
	בלומז'ה 500 בממוצע, בפתח תקווה
מיקום
מיקום	לומז'ה - פולין פתח תקווה - ישראל
מדינה
קואורדינטות	32°05′07″N 34°53′01″E
(למפת גוש דן מוגדלת)   ישיבת לומז'ה (למפת גוש דן רגילה)   ישיבת לומז'ה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום ישיבת לומז'ה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום ישיבת לומז'ה

בניין הישיבה בשנות ה-20 של המאה ה-20

הכתובת שבראש הבניין

הכתובת מעל דלת הכניסה

שלט ההסבר בכניסה לישיבת לומז'ה

ישיבת לומז'ה - מבט על צידו של הבניין

ישיבת לוֹמְזָ'ה (מבוטאת לוֹמְזֶ'ה) הייתה ישיבה שפעלה בעיר לומז'ה. הישיבה הוקמה בשנת 1883 על ידי רבי אליעזר שולביץ שהיה מתלמידי רבי ישראל מסלנט - ועל כן הייתה אחת מישיבות תנועת המוסר. כששכנה בעיר לומז'ה הישיבה מנתה בממוצע כחמש מאות תלמידים וכמה עשרות אברכים. סניף של הישיבה הוקם בפתח תקווה בשנות ה-20 של המאה ה-20. הישיבה בלומז'ה נסגרה בשואה וזו שבפתח תקווה הפכה לכולל אברכים.

היסטוריה

בפולין שהייתה רובה ככולה חסידית, פעלו מעט ישיבות בהן למדו תלמוד בצורה אינטנסיבית, והישיבות שהיוו בתי-יוצר לתלמידי חכמים באותה התקופה פעלו בעיקר בליטא ובבלארוס. רבי אליעזר שולביץ החליט להקים ישיבה שתהווה מרכז למדני בפולין ובחר בעיר לומז'ה שהייתה ליטאית בחלקה. בתחילת דרכה עברה הישיבה ממבנה למבנה, אולם בשנת תרמ"ט (1889) הצליח רבי אליעזר שולביץ, באמצעות אדם עשיר ורבי זרח ראובן ברוורמן, לאסוף די כסף כדי לבנות קומפלקס שכלל בניין מרכזי וסביבו בניינים קטנים לאחסון התלמידים. באיסוף הכסף להקמת הישיבה וגם בהמשך לצורך האחזקה השוטפת, הסתייע רבי אליעזר שולביץ במשולחים שהסתובבו באירופה.

הישיבה נתקלה בהתנגדות מקומית משתי סיבות: הן כי הייתה ישיבה ליטאית באופייה בלב פולין החסידית, והן כי סחפה אחריה צעירים רבים - דבר שהוביל לירידת קרנן של הישיבות המקומיות הוותיקות. התנגדות זו לא הובילה לעצירת התפתחותה המהירה ודעכה עם הזמן, ולבסוף גם ראשי הישיבה המקומיים עודדו את תלמידיהם להמשיך בישיבת לומז'ה.

כבר עם הקמת הישיבה החליט רבי אליעזר שולביץ על מספר צעדים שיעזרו לבסס את מעמדה של הישיבה ולהביא אליה את טובי התלמידים. הוא הקים באזור 12 ישיבות קטנות, ראשי הישיבות הקטנות הללו המליצו בפני רבי אליעזר שולביץ על תלמידיהם הטובים, והוא מצידו גם ערך ביקורי פתע בהן. כל תלמיד שניגש לבחינת כניסה לישיבה היה צריך להביא עמו המלצות מרב העיר וממורהו, וכן את רשימת המסכתות שלמד. בעת המבחן היה צריך התלמיד לקרוא ולהסביר קטע אקראי מתוך אחת המסכתות שברשימה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הישיבה נדדה ונתפזרה בעיירות שונות במרחבי אוקראינה: חרקוב, פרילוקי, סמיאטיץ ולבסוף חזרה ללומז'ה. אך מאז הידרדר מצבה של הישיבה והיחס כלפיה וכלפי יהודים בכלל היה נגוע באנטישמיות. בעקבות כך, עלה רבי אליעזר שולביץ בשנת תרפ"ב (1922) לארץ ישראל, ובמקביל לפעילות הישיבה בעיר לומז'ה הקים בשנת תרפ"ו (1926) סניף בפתח תקווה. מעמד חנוכת בית המדרש של הישיבה נערך בכ"א בסיון תר"צ בנוכחות הראי"ה קוק והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. באותה תקופה למדו בישיבה כ-60 בחורים.

הישיבה בפתח תקווה

בקיץ תרפ"ו (1926) עלתה קבוצת הבחורים הראשונה, ובראשה עמד הרב אליהו דושניצר. בשנת תרפ"ז שהה הרב גורדון חתנו של הרב שולביץ כחצי שנה בישיבה בפתח תקווה. גם הרב משה לייב עוזר שהיה חתן של הרב שולביץ, בנוסף על כהונתו כר"מ שבה החל עוד בלומז'ה, עסק גם בניהול הישיבה בפתח תקווה בפועל עד פטירתו בז' באדר ב' תשכ"ה. בשנת תרצ"ב הרב ראובן כץ שבא לכהן כרבה של פתח תקווה, נתבקש על ידי הרב גורדון לקחת את המושכות בראשות הישיבה, בשנים אלו ישיבה פרחה ובסיועו של הרב כץ הצליחו לעלות ארצה טרום מלחמת העולם השנייה, טובי הלמדנים שבישיבות באירופה, שלאחר מכן הפכו לראשי ישיבות ורבני ערים. הרב גורדון עצמו ששהה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה בארצות הברית הגיע בשנת תש"י לפתח תקווה ועמד גם הוא בראשות הישיבה עד לפטירתו בשנת תשכ"ה. הרב אלעזר מנחם שך שימש כר"מ בישיבה, עד שעבר בשנת תש"ז (1947) ללמד בישיבת פוניבז'. לאחר פטירת רבי ראובן כץ בשנת תשכ"ד מונה לכהן בראשות הישיבה בנו רבי אהרון כץ שכיהן לצידו של רבי יחיאל מרדכי גורדון, אולם הישיבה לא שרדה לאורך זמן. בבנין הישיבה קיים כולל אברכים שהתנהל בהנהגת הרב אליעזר עוזר (נפטר בתשפ"א). קובץ תורני 'בנתיבות ים' יצא לאור לאורך שנים על ידי כולל האברכים בישיבה.

שיטת המוסר בישיבה

כבר עם הקמת הישיבה הנהיג בה רבי אליעזר שולביץ גינונים אופייניים לישיבות תנועת המוסר. התלמידים השתדלו להקפיד על דיבור רציני, אי-הרמת קול, תפילת שמונה עשרה בשקט ובריכוז ופעולות נוספות שנועדו להפוך את הלימוד וסדר היום למשמעותיים יותר.

היו גם סדרי-מוסר בישיבה שנערכו בין מנחה לערבית ובחורף אחר ערבית, בהם למדו התלמידים מספרי המוסר השונים. המשגיח (הרבנים אגולסקי, שוורץ או רוזנשטיין) לעיתים היה מכנס את התלמידים ומטיף להתנהגות מוסרית והקפדה במצוות, ולאחר מכן היו יושבים כל התלמידים בדממה ועורכים חשבון נפש. עם ריבוי עבירות המשמעת של התלמידים החליט רבי משה רוזנשטיין על מינוי "מפקחים". לתפקיד זה מונו התלמידים הטובים והקפדנים, והם רשמו את שמות התלמידים שנעדרו או שאיחרו. התלמידים שלא אהבו את המפקחים היו מגיעים לעיתים לחדרו בלילה ומתנקמים בו.

אנקדוטה המבהירה היטב את אורח החיים הקפדני שהנהיג בישיבה רבי משה רוזנשטיין מובאת במאמרו של יום-טוב לוינסקי. הוא מתאר את ביקורו של הלל צייטלין שהיה תלמיד חכם וחזותו הייתה רבנית-מסורתית. ביקורו השפיע על התלמידים והם רצו לקרוא את ספריו, אך הרב משה רוזנשטיין כינס את כולם והירצה בפניהם על הפסוק ”ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (ספר במדבר, פרק ט"ו) שלעיתים לעיניים אדם נראה כצדיק אולם בתוכו הוא רשע.

עם כל זאת היה רבי משה רוזנשטיין נעים הליכות. ”המשגיח הצעיר היה בעל נפש יפה ביותר. כאיש המוסר נהג בחסידות ובעדינות עם כל אדם - לא צעק ולא גער בתלמידים. בדברי נועם וביחס של כבוד לצעיר החשוד בעבירה החזיר אותו למוטב ושכנע אותו” (לוינסקי, עמ' 349)

צוות הרבנים

רבי אליעזר שולביץ היה הדמות המרכזית והמשפיעה בישיבה, אך היו לו שני חתנים ששימשו בתפקידי מפתח בישיבה: רבי יהושע זליג רוך ששימש כר"מ בכל הכיתות בישיבה והיהבעל כושר הסברה ייחודי, ורבי יחיאל מרדכי גורדון שאסף כספים לישיבה והיה דמות להערצה בקרב התלמידים. השפעתו הייתה רבה וישראל רבינוביץ, בוגר הישיבה ורב בה, מתאר אותו באופן הבא: ”הוא הצליח להעלות את רמתה של הישיבה. הכל היו מאוחדים בדעה, שמסירותו האבהית לישיבה הייתה דומה למסירותו של אב רחמן לילד טיפוחיו. הוא הזניח את ביתו ואת ילדיו והיה מכתת את רגליו ונודד ממקום למקום ברחבי פולין, אמריקה וארצות אחרות כדי לקבץ כספים למען הישיבה. הייתה בו בר' יחיאל מרדכי אצילות ועדינות נפשית. הוא גילה סבלנות ואורך רוח כלפי התלמידים במידה יוצאת מן הכלל ואף שהיו מפסיקים אותו באמצע שיעורו, לעתים בשאלות של מה בכך - היה משיב לכולם ברוך ונועם ובלי שמץ של כעס ותרעומות.”

דמות משמעותית נוספת היה רבי משה רוזנשטיין ששימש כמשגיח בישיבה. הוא היה איש תנועת המוסר ונהג מנהגים שלא היו מקובלים, כך מתאר אותו הרב ישראל רבינוביץ: ”כל מי שהכיר את המשגיח היה אומר עליו שהוא אדם שאין להבינו. הליכותיו היו משונות משל כל אדם והנהגתו הייתה מוזרה. בימי החורף הקרים ביותר, בשעה שהאולם הגדול של הישיבה היה ריק מאדם בגלל הקור הגדול ששרר בו, וכל בני הישיבה היו מתרכזים בחדרים אחרים, קטנים ממנו, היה המשגיח מתעטף באדרתו, נועל את נעלי החורף שלו, נכנס לאולם הישיבה ומהלך בו אנה ואנה כשהוא שקוע ברעיונותיו במשך כל הלילה עד עלות השחר. כך היה עושה מדי לילה בלילה. את ארוחתו הקלה היה סועד בשעה 11.00 בלילה. משפחתו הייתה גרה ברחוב אחר והוא היה בא לביתו רק בלילי שבת, מקדש וחוזר לישיבה. לאחר שהשיא את בתו הגדולה והיה לו חתן בבית לא היה בא לביתו אף בשבתות. כך נהג במשך שתים-עשרה שנה.”

עם כל זאת היה רבי משה רוזנשטיין דמות משפיעה על אופייה של הישיבה ושיחותיו על המוסר היו פופולריות. הוא גם הנהיג "ועד" של תלמידים שהתכנסו פעם בשבוע לשיחה עמו. בפגישה השבועית הוא גם היה קונס את התלמידים שלא הקפידו מספיק על ביצוע החובות המוטלות עליהם.

רבנים נוספים שלימדו בישיבה היו: הרב אברהם אליהו קפלן, הרב שלמה נתן קוטלר, הרב משה גרשון מובשוביץ מסידרא ודוברובנה (אביו של ר' דניאל מובשוביץ), הרב דוד טביל דיינובסקי, הרב אברהם פקר והרב פסח איסר גלצינסקי, כל אלו היו מראשוני הר"מים בישיבה. בהמשך כיהנו בישיבה גם רבי שבתי וורניקובסקי ששימש כר"מ (היה בוגר הישיבה בעצמו) רבי ישראל ליב אגולסקי ששימש כמשגיח יחד עם בנו רבי משה שווארץ, וכשאגולסקי נפטר החליף אותו רבי יצחק פיינטוק. בשלב כלשהו עבר הרב פיינטוק לישיבת מיר והחליף אותו הרב ישראל רבינוביץ. הרב אלעזר מנחם מן שך כיהן כר"מ בישיבה בין השנים 1944–1947.

הווי

בישיבה פעל גמ"ח שדאג לתלמידים נזקקים ולאינטרסים המשותפים של התלמידים. הגמ"ח הלווה כסף לתלמידים נזקקים בערבות של תלמידים אמידים יותר. פעילות נוספת של הגמ"ח הייתה קניית גוש-קרח שיקרר בקיץ את חבית המים לשתייה שעמדה בפתח בית המדרש. הכסף הגיע בחלקו מהנהלת הישיבה אולם בעיקר מתושבי העיר לומז'ה.

חדר מילי דעלמא היה חדר שנועד לרצות את דרישת הממשל הפולני ללמוד לימודים כלליים בישיבה. בעקבות דרישת הממשל נסע רבי אליעזר שולביץ לחפץ חיים וזה יעץ לו שלא לסגור את הישיבה והשתמש בפסוק ”עת לעשות להשם הפרו תורתך” (ספר תהילים, פרק קי"ט) כלומר, למרות שמדובר בהפרת דבר מן התורה בכל זאת מדובר במצב חירום בו ההפסד יהיה רב על הרווח ומותר לעבור על דברי התורה. רבי אליעזר שולביץ שיחד את המורה המקומי וזה מצידו לא הלשין. כשבא המפקח המחוזי היו לוקחים קבוצת תלמידים דוברי רוסית ומביימים שיעור בשפה הרוסית.

מלבד סדר יום שגרתי בישיבה, בלילות אורגנה תורנות של תלמידים על מנת שלא יישאר בית המדרש ריק ולו לזמן קצר. התורנות הייתה בשתי משמרות. משמרת ראשונה מהשעה 23:00 עד 3:00 והשנייה מהשעה 3:00 עד 6:00.

לקריאה נוספת

• יום-טוב לוינסקי, "על הישיבה הגדולה בלומז'ה לפני יובל שנים", עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים) ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, ירושלים, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ישיבת לומז'ה בוויקישיתוף

• מרדכי מנחם וינגורט, לתולדות ישיבת לומז'ה, ישורון יט (תשסז), עמ' קסז-רלו, באתר היברובוקס
• הרב ישראל רבינוביץ, "ישיבת לומז'ה", אתר "דעת"
• אבל בפתח תקווה: הגאון רבי אליעזר עוזר זצ"ל, באתר בחדרי חרדים, 4 ביולי 2021
• ישיבת לומזה (פתח תקווה), דף שער בספרייה הלאומית