ישיבה ציונית

ישיבה ציונית היא ישיבה המזוהה עם הציונות הדתית.

היסטוריה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זיהה כבר בתחילת המאה ה-20 את חוסר ההתאמה בין הישיבות של היישוב הישן בארץ ישראל לבין העולים הדתיים שהתגוררו במושבות ובמרכז היישוב החדש ביפו.

בעיה דומה ואף חריפה יותר הייתה לציונים דתיים חברי הפועל המזרחי אשר היו שונים בלבושם ובאורח חייהם מהמקובל בישיבות. הציונים הדתיים נאלצו לבחור בין לימודים בישיבות חרדיות כישיבת חברון אשר אליהן לא התאימו מבחינה חברתית-תרבותית לבין ויתור על לימודים בישיבה. הרב משה צבי נריה הקים את ישיבת כפר הרואה בשנת 1938 עבור הציונים הדתיים. הישיבה החלה את דרכה כישיבה קטנה בה לא למדו מקצועות חול.

לאחר קום המדינה, ובעקבות האכזבה החרדית ממנה, הפער בין הציונים הדתיים לבין הישיבות החרדיות התרחב במידה רבה. ישיבת כרם ביבנה הוקמה בשנת 1954 עבור קבוצה של בוגרי בני עקיבא אשר ביקשו ללמוד בישיבה. במקביל החלו בוגרי התנועה להגיע גם לישיבת מרכז הרב, שהייתה אז קטנה מאוד. בשנת 1961 הוקמה ישיבת שעלבים שגם היא קלטה תלמידים מקרב הציונות הדתית.

במהלך שנות החמישים והלאה הושגו כמה סוגים של "הסדרים" עם צה"ל ביחס למסלול שירות בצבא שיאפשר לתלמידי הישיבה שירות משותף בצבא לתקופה מקוצרת, וכך קמה ישיבת ההסדר. התבססות מסלול ישיבות ההסדר נתן דחיפה לישיבות הציוניות, אשר קלטו תלמידים רבים אשר היו מעוניינים במסלול השירות הצבאי של ההסדר. מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. שנה מאוחר יותר קמה ישיבת הר עציון בגוש עציון. ישיבות נוספות קמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בקריית ארבע, ברמת הגולן ובימית (1976). בעקבות אסון מעלות הוקמה ישיבת מעלות. בשנת 1977 הוקמו גם ישיבות במעלה אדומים ובקריית שמונה.

בעשורים הראשונים של ישיבות ההסדר הורכב כוח ההוראה בהן מכמה סוגי רבנים: חרדים אשר הסכימו ללמד בישיבות ציוניות, דוגמת הרב גולדוויכט שהיה תלמיד של החזון איש; בוגרי ישיבות ותיקות אשר היו ציונים או ראו בחיוב את הציונות; עולים מחוץ לארץ, דוגמת הרב ליכטנשטיין בישיבת הר עציון והרב רבינוביץ בישיבת ברכת משה; וגם בוגרים של הישיבות הציוניות דוגמת הרב צפניה דרורי והרב דב ליאור.

בשנות ה-80 וה-90 התרחבה מאוד המגמה של הקמת ישיבות ציוניות והיום יש מעל 100 ישיבות ציוניות ברחבי ישראל. מגמה זאת נובעת מרצונם של מקומות יישוב רבים בקיומן של ישיבות בתחומם, מריבוי האישים והגוונים בתוך הציונות הדתית המעוניינים לתת ביטוי ייחודי בישיבה משלהם בהתאם לשיטתם ומהגידול במספר בוגרי החינוך הציוני דתי המעוניינים ללמוד בישיבות.

סגנון הלימוד בישיבות הציוניות

מתוך ההבדלים בין השקפת העולם הציונית והחרדית, נוצרו גם הבדלים בתחום הלימוד. הישיבות הציוניות דומות לשאר הישיבות בסדר היום הבסיסי שלהן, וכן בבסיס סגנון לימוד הגמרא וההלכה, אולם הן עוסקות גם בתחומים נוספים, בעיקר באמונה מחשבת ישראל - תחום שכמעט אינו קיים בעולם הישיבות החרדי, ובישיבות הציונית עוסקים בו בהרחבה ובהעמקה. בוגרים רבים של ישיבות אלו מעבירים שיחות ומוציאים ספרים בתחום האמונה והמחשבה.

מבחינת לימוד גמרא, ישנן ישיבות כגון מרכז הרב, בית אל והר עציון שבהן הלימוד דומה לזה הקיים בישיבות הליטאיות לעומת ישיבות אחרות כגון עתניאל ומעלות שבהן לימוד הגמרא יותר משולב עם לימודי מחשבה וחסידות. בתחום לימודי האמונה, בישיבות שיצאו ממרכז הרב הלימוד המחשבתי הוא בעיקר על פי שיטותיהם של ריה"ל, המהר"ל מפראג והרב קוק, כשבישיבות הקו מדובר אף בתחום כמעט יחידאיים. בישיבות אחרות ניתן משקל רב יותר לרמב"ם, לרב סולובייצ'יק ועוד. כמו כן, בישיבות ציוניות רבות, בעיקר בישיבת הר עציון ובנותיה, שמים דגש על לימוד תנ"ך בהעמקה, יותר מאשר בישיבות אחרות. בחלק מהישיבות הציוניות התפתחו גם סגנונות ייחודיים ללימוד הגמרא: לימוד "אליבא דהלכתא" המתמקד בהשלכות המעשיות של הסוגיות הנלמדות בגמרא, לימוד המדגיש יותר את הצד המחשבתי שמאחורי פשט הגמרא, העמקה בלימוד ה"אגדתות" ועוד.

ישנן ישיבות ציוניות המגלות פתיחות גם למקורות הנמצאים מחוץ ל"ארון הספרים היהודי", וניתן למצוא בהם גם ספרי הגות ומחשבה שאינם תורניים, כאשר הרבנים ותלמידיהם בוחרים בקפידה לאילו נקודות מהדעות ה"חיצוניות" יש מקום בבית המדרש, ומה צריך להישאר בחוץ, בהתאם לביטוי התלמודי "תוכו אכל, קליפתו זרק".

הבדל נוסף בין הישיבות הציוניות לחרדיות הוא מיקומן של הישיבות, כאשר הגישה בציבור הציוני-דתי היא להתפרס על פני כל הארץ, ולהקים ישיבה בכל מקום שבו יש צורך בחיזוק התורה (כגון בגוש דן), חברה (כגון בעיירות פיתוח) או ההתיישבות (כגון ביהודה ושומרון). כיום הישיבות הציוניות מפוזרות בכל רחבי הארץ.

מיפוי הישיבות

קשה לאפיין אפיון מלא של הגותה של כל ישיבה, או לפרט את כל הישיבות הקיימות, אך ניתן לתאר מיון של קווי המתאר הכלליים בשדה הישיבות. עם זאת, השדה הוא דינמי, והמצב הנוכחי מושפע גם מן ההיסטוריה הארוכה של הישיבות הציוניות. ישנו גם מספר לא מבוטל של מכינות קדם צבאיות המקורבות לישיבות או פועלות בחסותן, ואילו אינן מפורטות כאן.

ככלל, ניתן לחלק את הישיבות הציוניות לקבוצות שונות:

1. מרכז הרב ובנותיה
2. הר המור ובנותיה
3. ישיבת הר עציון ובנותיה.
4. ישיבות "חסידות חדשה".
5. בלתי מזדהות ואחרות.
6. ישיבות 'תורת ארץ ישראל'.

הקבוצות מנהלות בתוכן ובינן לבין עצמן מערכת מורכבת של קשרים. בראשות רוב הישיבות עומד ראש ישיבה שהתחנך בישיבה ציונית. לא תמיד הקשר הזה מבטיח המשכיות רעיונית מלאה. למשל, הרב אליהו בלומנצוייג, ראש ישיבת ההסדר ירוחם, התקרב לדרכן של ישיבות הקו והרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל שגישתו חסידית - שניהם בוגרי ישיבת הר עציון.

מבית המדרש של "מרכז"

מתוך ישיבת מרכז הרב (המכונה "מרכז" במלעיל), שהקים הרב קוק יצאו שתי קבוצות ישיבות הדומות זו לזו מבחינות רבות, אך שרויות במחלוקת עזה ביחס לכמה נושאים. שתי הקבוצות שייכות לתת-הזרם הדתי שיש המכנים אותו "חרד"לי" או תורני-אמוני.

'מרכז הרב' ובנותיה

ערך מורחב – קטגוריה:ישיבות זרם מרכז הרב

ישיבת מרכז הרב, שאיננה ישיבת הסדר, נוסדה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1924. הישיבה זכתה לתנופה של ממש בימיו של בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק והיא הישיבה הראשונה שניתן לשייך אותה לזרם הציוני דתי. בקיץ 1997 התפלגה ממנה ישיבת "הר המור" בראשות הרב צבי טאו, בעקבות מחלוקת על ראשות הישיבה, טענות של הפורשים בדבר כוונה להקים מכון להכשרת מורים בתוך ישיבת "מרכז הרב" (דברים שהוכחשו בידי הישיבה וראשה הרב אברהם שפירא), ועל רקע של מחלוקת השקפתית ארוכת שנים. בעקבות פרישה זו נוצר המושג "ישיבות הקו" המאפיין את הישיבות הקרובות לרוחו של הרב טאו.

בין הישיבות הקרובות לרוחה של "מרכז הרב" ניתן למנות את הישיבות הגבוהות בית אל, קדומים ונתיבות ישראל, ישיבות ההסדר ברכת יוסף באלון מורה, ניר קריית ארבע וישיבת הגולן, ואחרות. ישיבות תיכוניות וקטנות כגון ישיבת ירושלים לצעירים, ישיבת בני צבי וישיבת דרך חיים (גמזו), מוסדות נעם-צביה, תלמודי תורה (כמו תלמוד תורה מורשה), מדרשות לבנות (כמו מדרשת בת-ציון) ומוסדות נוספים. בהשוואה לישיבות הקו, ישיבות אלה מגלות יותר פתיחות ללימודים שאינם ישיבתיים (כגון מכוני הוראה, בחלקן) והתנגדות פחותה לחלק מהגישות האקדמיות; אך נוטות יותר לביקורתיות על מוסדות המדינה ולמאבק חריף יותר על "ארץ ישראל השלמה" ועוד.

ישיבות הקו

ערך מורחב – ישיבות הקו

כינוי ישיבתי זה מתייחס לישיבות הקשורות ל"קו" המותווה בידי הרב צבי ישראל טאו ולישיבתו, ישיבת הר המור. ישיבות אלו מדגישות את תורתם של הרב קוק ושל בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, על פי פרשנותם של הרב טאו ותלמידיו. בין הישיבות הקרובות לרוחה של "הר המור" יש למנות את ישיבת עטרת כהנים, ישיבת שבי חברון, מכינה קדם-צבאית בני דוד שבעלי,ישיבת מצפה רמון וישיבת איילת השחר שבאילת. לישיבות אלו קשורים גם מוסדות מסוגים אחרים, ישיבות קטנות (כגון ישיבת מעלה חבר) ומדרשות לבנות, כגון מדרשת הרובע. ישיבות אלו מתאפיינות בעיקר בשני דברים:

• דבקות בעקרון הממלכתיות, המקדש את מדינת ישראל כמסד היחיד להגשמת היהדות.
• שאיפה לסגירות בפני תרבות המערב, ומאבק פומבי בחדירת השפעותיה

ישיבת הר עציון ובנותיה

ישיבת הר עציון, המכונה "הגוש" (בגלל מיקומה באלון שבות שבגוש עציון) הוקמה על ידי מושקו, חנן פורת והרב יואל בן נון שהזמינו את הרב יהודה עמיטל, מתלמידי הרב יעקב משה חרל"פ, לעמוד בראשה. לימים הצטרף אליו הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון. היא נפרדת לחלוטין מדרכה של מרכז הרב ובנותיה. יש בה פתיחות ללימוד תורתו של הרב קוק ותורות חסידיות שונות, אך השפעתו של הרב סולובייצ'יק מורגשת ביותר, בין השאר בדגש הנרחב יחסית על לימוד הגמרא ביחס לישיבות אחרות, בסגנון הלימוד הליטאי בשיטת בריסק, בסגנון ההגותי ובהשקפת העולם.

בשל עמדותיה הפוליטיות והגישה הפתוחה לסוגיית המודרנה נחשבת ישיבת הר עציון כסמן פתוח פוליטי יחסית בעולם הישיבות הציוניות. הישיבה מתאפיינת בריבוי דעות שונות גם בין אנשי הצוות שלה, וכך למשל רבים חלקו על עמדתו של הרב יהודה עמיטל בסוגיית תוכנית ההתנתקות.

בין הישיבות הקרובות בקו שלהן לישיבת הר עציון: ישיבת ירוחם בראשות הרב אליהו בלומנצוייג (יש לה אלמנטים מסוימים בקו המחשבתי שקרוב יותר לדרכה של מרכז הרב). ישיבת אורות שאול בראשות הרבנים יובל שרלו ותמיר גרנות וישיבת עתניאל בראשות הרבנים רא"ם הכהן ובנימין קלמנזון קרובות בקו המחשבתי שלהן להר עציון אך שונות בקו הלימודי שלהן והן שמות דגש רב יותר על לימודי מחשבה וחסידות.

ישיבות "החסידות החדשה"

בעקבות התפתחות "החסידות החדשה" בציבור הציוני דתי, קמו ישיבות רבות המשלבות אווירה ותכנים חסידיים בלימודן. ישיבות אלה אינן נפרדות לגמרי מהקבוצות האחרות שנמנו, אך יש להפריד אותן מן האחרות, הואיל והן מציגות דרך אחרת בעבודת ה', והדגשים אחרים בתכני הלימוד הנוטים יותר למשנת החסידות. תלמידיהם גם מתאפיינים בהופעה חיצונית שונה מאלו של ישיבות אחרות.

הישיבה הראשונה ממין זה הייתה ישיבת שפע של הרב עדין שטיינזלץ הרב שג"ר והרב פרומן שלא שרדה במתכונתה המקורית והתגלגלה לישיבות שונות כמו תקוע ושיח. לאחר מכן נפתחו ישיבות ברוח חסידית הקשורות בזרמים אחרים ברוחן המחשבתית כמו עתניאל ומעלה גלבוע הקשורות ל"הר עציון" ויש הקרובות יותר לישיבות הקו או ישיבת מרכז הרב כמו ישיבת רמת גן, ישיבת רועה ישראל ישיבת רמת השרון ומגדל העמק. או לחסידות חב"ד כמו ישיבת עוד יוסף חי.

הדרך הרעיונית שלהם אינה זהה או דומה לישיבות חסידיות חרדיות דוגמת ישיבות תומכי תמימים, אלא שילוב של חסידות בדרך הציונית לאומית.

בלתי מזדהות ואחרות

בנוסף לקבוצות אלו, ישנן ישיבות רבות שקשה לשייך אותן לאחת מן הקבוצות. וישנן גם תת-קבוצות, שאינן גדולות עדיין מבחינה חברתית ורעיונית.

בתוך ה"בלתי מזדהות" יש קבוצת ישיבות ותיקות בעלות אוריינטציה נוטה מעט לחרדיות. הבולטות מתוכן הן ישיבת כרם ביבנה וישיבת שעלבים.

ישיבות ותיקות נוספות הן ישיבת הכותל, ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, ישיבת ההסדר קריית שמונה בראשות הרב צפניה דרורי וישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן.

לקריאה נוספת

• "החינוך הדתי בגבורותיו", המרכז לחינוך דתי בישראל, תשמ"ז, עמודים 401–405