לדלג לתוכן

טבריה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טבריה
סמליל ממותג שנמצא בשימוש החל משנת 2022
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה יוסי נבעה
גובה ממוצע[1] ‎-200 מטר
תאריך ייסוד 20
סוג יישוב יישוב עירוני 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 51,714 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי[2] 40
    - מאזן מפוני חרבות ברזל[3] ‎10.63 אלפי תושבים
  - צפיפות אוכלוסייה 3,188 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי[2] 72
תחום שיפוט[4] 16,220 דונם
    - דירוג ארצי[2] 92
32°47′15″N 35°31′28″E / 32.7875344167974°N 35.5243692338359°E / 32.7875344167974; 35.5243692338359
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2021[5] 		3 מתוך 10
    - דירוג ארצי[2] 201
מדד ג'יני
לשנת 2019[4] 		0.3980
    - דירוג ארצי[2] 137
לאום ודת[4]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל[4]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 11.4%
גילאי 5 - 9 9.4%
גילאי 10 - 14 7.5%
גילאי 15 - 19 6.8%
גילאי 20 - 29 15.0%
גילאי 30 - 44 16.7%
גילאי 45 - 59 14.3%
גילאי 60 - 64 5.0%
גילאי 65 ומעלה 13.9%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך[4]
סה"כ בתי ספר 38
–  יסודיים 23
–  על-יסודיים 21
תלמידים 9,191
 –  יסודי 5,152
 –  על-יסודי 4,039
מספר כיתות 439
ממוצע תלמידים לכיתה 23.4
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל טבריה נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.tiberias.muni.il

טְבֶרְיָה[6] (בערבית: طبريا, תעתיק: טַבָּרִיַא; ביוונית עתיקה: Τιβεριάς, תעתיק: טיבריאס, במלרע; בלשון המשנה והתלמוד: טִבַרְיַא[7]) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי ימה זו. מספר תושביה מוערך ב-2024 ב-50,215. שטח השיפוט שלה הוא כיום 16,280 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם התנאים רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 בכפר חיטים חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר, ולשקם את חיי היהודים בה[8] ואכן הגיע לעיר וגם בנה בית הכנסת הקיים עד היום ליד הטיילת בטבריה. בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו[9], ומקורות חז"ל[10] מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת 54 לספירה, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר-מדינה, רק בתקופה זו[11].

מוסיף יוסף בן מתתיהו ומוסר כי הורדוס אנטיפס נתקל בקשיים ביישובו את העיר ביהודים, משום שנבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים למשמרת מעזיהו עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה"[12].

ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא". מדרש שמה של טבריה מופיע בתלמוד בבלי[13]: "רבי ירמיה אמר: רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא?שיושבת בטבורה של ארץ ישראל". מקור שמה של טבריה הוא, כאמור, על שם הקיסר הרומאי טבריוס, וחז"ל כנראה חיפשו משמעות אחרת, שלא תהיה תלויה במקור שמה הלא יהודי של העיר. כך מופיע גם ברש"י: "כמו שהטבור באדם הוא מיצוע הגוף כן יקרא מיצוע הארץ והמקום הגבוה שבה טבור" ראו גם שופטים ט' לז' - "הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ". הערה: נוסח זה מופיע בפירוש רש"י במהדורות גדולות מודפסות, אך לא במהדורת הכתר רבי אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' מתאר מתוך ידיעותיו והיכרותו הגאוגרפית מקרוב, מדוע אכן טבריה נמצאת במרכז ארץ ישראל[14]. חכמים וידענים חיפשו מדרשי שם המסביר את שמה של טבריה בדרכים אחרות. על פי התלמוד הבבלי היה במקום יישוב קדום בשם "רַקַּת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:

ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה.

טבריה מכונה "טבור הארץ", ובשם זה נקרא חיבור של רבה האשכנזי של טבריה, משה קליערס[15], העוסק בתולדות העיר ובקדושתה[16]. על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.

גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תצלום אוויר של טבריה

טבריה ממוקמת בצפון בקעת הירדן, על חופה המערבי של הכנרת. שטח השיפוט העירוני של טבריה הוא 10,846 דונם, ובתחום שיפוטה רצועת חוף שאורכה 7.7 קילומטרים[17]. טבריה שוכנת על ציר מעבר חשוב, על דרך האורך העוברת לאורך החוף המערבי של הכנרת. העיר מצויה בחבל הארץ המכונה "ארץ כינרות", מצפון לבקעת כינרות, הנמצאת דרומית לכנרת.

טבריה היא העיר הנמוכה בישראל. העיר בנויה משלושה מפלסי גובה, על מדרון הר העולה מערבה מאגם הכנרת.

  • המפלס הסמוך לאגם נמצא בין פני הכנרת (כ-210 מטרים מתחת פני הים) עד מאה מטרים מתחת לפני הים. במפלס זה נבנו העיר העתיקה והחומות, והוא משמש כיום כאזור התיירות והמסחר בעיר.
  • המפלס השני כולל את שכונותיה הוותיקות של טבריה, והוא נמצא בין מאה מטרים מתחת לפני הים עד מאה מטרים מעל פני הים.
  • המפלס השלישי כולל את שכונותיה של טבריה שהוקמו לאחר קום מדינת ישראל והשכונות המכונות "טבריה עילית", וגובהו עד 240 מטר מעל פני הים[18].

גאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סייסמולוגיה וטקטוניקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייה בבזלת שחורה בשילוב אבן גיר לבנה. מלון אדלר לשעבר

טבריה מצויה בבקע ים המלח – אגפו הצפוני של השבר הסורי-אפריקאי שחלקו שוכן בגבולה המזרחי של ישראל. מיקום זה הופך את העיר וסביבתה לאזור פגיע מבחינה סייסמית, כפי שניכר בהרס שהתרחש בה לאחר כמה רעידות אדמה קשות, בהן רעש שביעית בשנת 749, רעידת האדמה בצפת בשנת 1837 ורעידת האדמה הקשה שהתרחשה בארץ ישראל בשנת 1927.

רעידות האדמה נגרמות מתנועתו צפונה של הלוח הערבי לעומת הלוח הלבנטיני לאורך הבקע. תנועה זו – בנוסף לתנועתם של גושים במזרח הלוח הלבנטיני – גרמה להיווצרות פערים שהתמלאו באגמים, דוגמת הכנרת שטבריה שוכנת לחופיה. תנועות טקטוניות אלה עדיין נמשכות ומזינות את פגיעותה של העיר לרעידות אדמה.

געשיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביבתה של טבריה עוצבה באמצעות כמה אירועים געשיים. באוליגוקן החלה היווצרות השדה הגעשי חארת א-שאם, המשתרע במזרח בקע ים המלח מערב הסעודית ועד קו התלים הישראלי ברמת הגולן. עדויות לגעשיות בצפון ישראל באאוקן מתבטאות בהתרוממות אזורית. במיוקן החל הביקוע שיצר את השבר הסורי-אפריקאי, ובשוליו התרחשה געשיות שנמשכה עד לפליוקן. בתקופה זו התרחשה פעילות געשית במזרח הגליל התחתון, שנדדה בהמשך לדרום-מזרח[19] – לאזור קניוני הבזלת בשפכם של נחל תבור ונחל חרוד אל נהר הירדן. אירועים פליוקניים שהתרחשו לאורך השוליים המערביים של בקעת הירדן הותירו סלעים פירוקלסטיים עשירים בפצצות געשיות, לפילי וסקוריה, שנחשפו ליד חמדיה.

שרידים לגעשיות הערה מתבטאים בכיסוי דק של סלעי בזלת, שהשימוש בהם מאפיין את הבנייה העתיקה בטבריה. כן מצויות עדויות לפעילות געשית בדמות מעיינות חמים עתירי מינרלים בחמאם אל-מליח, בחמת גדר ובמרחצאות חמי טבריה הסמוכים לעיר.

אקלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבריה שורר האקלים הים תיכוני האופייני לבקעות. כמות המשקעים הממוצעת בטבריה היא 450 מ"מ, וקיימת בה תופעה של גשמים פתאומיים ועזים הגורמים לשיטפונות[20]. עם זאת, בימי הקיץ מביאה התאדות המים מהכנרת ללחות גבוהה ולעומס חום. למרות מיקומה הנמוך, ירד שלג בטבריה בשנת 1933[דרוש מקור], בשנת 1950, שבה נערם השלג עד לגובה של 6 - 10 סנטימטר ובשנת 1992 בטבריה עילית. אירוע יוצא דופן היה שבר ענן במאי 1934 שהביא לשיטפון ולהצפה, שהחריבו עשרות בתים והרגו עשרות אנשים.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות הרומית והביזנטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצפת פסיפס מעוטרת מבית כנסת עתיק, שפעל בין המאה ה-6 למאה ה-11, המוצגת בגן הארכאולוגי בטבריה, ועליה שם התורם "פרוקולוס בן קריספוס" לצד איורי לולבים ואתרוגים.

טבריה נוסדה בסביבות שנת 20 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יש הסבורים כי העיר נוסדה במקום בו עמדה בימי המקרא עיר בשם "רַקַּת" המוזכרת בספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ל"ה בין "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. בעניין זה התקיים ויכוח בין חכמי התלמוד[21], מהסיבה שרקת הייתה "עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון", ולפיכך חלות עליה הלכות מיוחדות, למשל בדיני קריאת מגילה בפורים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה ה-20 על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו את תל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.

ייתכן שאנטיפס הקים את טבריה על שפת הכנרת, במטרה ליצור מרכז חדש עבורו כטטרארך הגליל ועבר הירדן, שיהיה סמוך גם למחוז שלטונו השני, הפראיה, שכן ציפורי, בירת הגליל, הייתה מרוחקת יותר מעבר הירדן[22]. על פי יוסף בן מתתיהו[23] נתקל אנטיפס בקשיים ביישוב העיר, משום שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת 39, סופחה העיר יחד עם שאר ממלכתו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון, ולאחר מותו של אגריפס בשנת 44 עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה הרומית.

סמוך לייסוד העיר פעלו בסביבתה ישו והשליחים. רבים מהנסים המיוחסים לישו, כגון נס הלחם והדגים, ההליכה על המים, שיכוך הסערה על מי הכנרת, והתגלותו של ישו בגליל לאחר מותו, אירעו בסביבת הכנרת. טבריה מוזכרת בברית החדשה רק שלוש פעמים, בספר הבשורה על-פי יוחנן. פעמיים נקראת הכנרת "ים טבריה" ובספר הבשורה על-פי יוחנן פרק ו' פסוק 23 מוזכר כי "אניות הגיעו מטבריה" לאחר נס הלחם והדגים. נראה כי ישו נמנע מלפעול בעיר עצמה, אך מקומה המרכזי של העיר על שפת הכנרת, והאזכורים הרבים של מעשי הנס על הכנרת, הקנו לטבריה קדושה גם אצל הנוצרים, היוו בסיס להקמת כנסיות בעיר, והפכו אותה לתחנה חשובה במסלולי התיירות הצליינית לארץ ישראל.

יוסף בן מתתיהו, כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר[24], אך כאשר הגיע אספסיאנוס אל העיר, בשנת 67, נכנעה העיר ללא קרב[25]. על מטבעות העיר שנטבעו בתקופת הקיסר אדריאנוס, מופיעה דמותו של זאוס בתוך מקדש. מאחר שמטבעות כאלו לא היו נטבעים בתקופה שהנהגת העיר הייתה בידי יהודים, ניתן להניח כי בתקופה זו נושלה ההנהגה היהודית, והוחלפה, לפחות זמנית, בהנהגה עירונית פגנית[26]. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים[27]. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים בשם "מעזיה" עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".

במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. בתלמוד הבבלי העיר נזכרת כתחנתה האחרונה של הסנהדרין:

”אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל”[28].

בשנים אלו, מהמאה השלישית ועד כיבוש הארץ על ידי הפרסים בשנת 614, הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה הרביעית לספירה, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. במקביל התגוררה בעיר גם קהילה נוצרית, שבן בניה היה יוסף הקומס שהקיסר קונסטנטינוס העניק לו את התואר "קומס". בעיר נבנו מספר כנסיות באותה תקופה[29]. בשנת 425 נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותמה תקופת הנשיאות. בשנת 520 התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים, והוא וצאצאיו אחריו לימדו בה תורה במשך שבעה דורות.

בשנת 527 ביצר הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את העיר. הוא בנה חומה שהחזיקה מעמד עד תקופת הצלבנים, הקיפה את העיר טבריה והגיעה עד להר ברניקי, שנמצא מחוץ לתחומי העיר ובו פעלה כנסייה גדולה המכונה "כנסיית העוגן".

בשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד היהודים נגד הרקליוס", שאירע בין השנים 613–617, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת 625 כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת 628 הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, הפר את הבטחתו בלחץ גורמים נוצריים, וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר[30][31].

בתקופה הערבית הקדומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נפת הירדן (ג'ונד אל-אורדון), ובירתה טבריה

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נכבשה טבריה על ידי הערבים, בשנת 635. הערבים הפכו את טבריה לבירת "נפת הירדן" (חג'ז אל אורדון או ג'ונד אל אורדון), יחידה מנהלית הדומה ליחידה המנהלית "פלשתינה סקונדה" מימי הרומים והביזנטים, שבירתה הייתה בית שאן.

במהלך המאה השמינית החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין שנת 745 לשנת 749. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.

בתקופה זו הייתה העיר עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה מוסלמית, שהקימה מסגדים, אך גם אוכלוסייה יהודית חזקה וקהילה משגשגת. כפי הנראה היו בטבריה שתי קהילות יהודיות, "ירושלמים" ו"בבלים"[32]. מסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית מראים על קיומן של קהילות חזקות ועשירות שקיימו קשרים תרבותיים עם קהילות אחרות בעולם.

בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר, שכנראה חי בעיר במהלך המאה ה-7 מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר מדקדקים ונקדנים, בעלי מסורה כאהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה ה-10 ואילך. בסמוך לשנת 920 נכתב בעיר כתר ארם צובא, כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

בתקופה הצלבנית והממלוכית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין מהתקופה הצלבנית המשמש כיום כמרכז מידע לתיירים, בתחומי הגן הארכאולוגי בטבריה

בשנת 1099 נכבשה טבריה על ידי הנסיך הצלבני טנקרד במסגרת מסע הצלב הראשון, והייתה לבירת נסיכות הגליל שהיוותה חלק מממלכת ירושלים.

טנקרד מינה לעיר שליט בשם הוגו מסנט אומר וזה בנה בעיר ביצורים ומצודה. ביצורי הצלבנים הוקמו צפונית למתווה העיר בתקופה הערבית, על שטח קטן בהרבה, במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה[33]. החומות הוקמו לפני מותו של הוגו, בשנת 1106[34].

הנסיכים הצלבנים המשיכו לשכון בטבריה וזו זכתה לפריחה מסוימת בימיהם. העיר הייתה למרכז לצליינות, וכן לתיירות למעיינות החמים של העיר. בתקופה זו נבנתה כנסיית פטרוס הקדוש הקיימת באותו אתר גם כיום. בעיר שלטו נסיכי הגליל הצלבנים, והאחרון שבהם, רמון השלישי מטריפולי, הביא לפריחה בעיר, והיווה חלק מסיעת צלבנים מתונים, שניסו לבסס את השלטון הצלבני על הסכמים עם הערבים[34].

בשנת 1171 ביקר בעיר הנוסע בנימין מטודלה, ובשנת 1180 ביקר הנוסע פתחיה מרגנסבורג. אלה דיווחו על יישוב יהודי קטן (על פי בנימין מטודלה גרו בעיר 50 משפחות יהודיות).

בשנת 1187 התחולל בסמוך לטבריה קרב קרני חיטין שהביא לקץ נסיכות הגליל, ולחורבן טבריה הצלבנית.

במהלך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בשיממונה. במהלך המאה ה-13 עדיין גרו בה יהודים, ובשנת 1205 הובא בה הרמב"ם לקבורה ממצרים, על פי בקשתו. בתקופה זו אף הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, מגרמניה ומספרד, וחלקם התיישבו בטבריה[35]. אך במהלך הזמן ועקב האירועים, חרבה גם קהילה זו.

בשנת 1217, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר על ידי צלבנים הונגרים אשר לא הצליחו להחזיק בה. בשנת 1240 מסר שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, את טבריה לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים", במסגרת ברית שנועדה לחזק את שלטונו של איסמעיל כנגד מתחריו האיובים. תיבו מסר את טבריה לנסיך בשם אודו ממונבליאר, שהחל לבצר את העיר. בשנת 1244 עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים, במסע של הרג וביזה. אלו כבשו את טבריה והרסו אותה[36]. מאז עמדה העיר חרבה, עד המאה ה-16. הנוסע היהודי משה באסולה שביקר בעיר בשנת 1522 כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה... ועתה היא חרבה ושוממה...גלי אבנים שחורים, כאלו היו לשרפת אש...ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה"[37]. באסולה מצא את טבריה כ"כפר שם דרים עשרה או שנים-עשר בתי-ישמעאלים"[38].

בתקופה העות'מאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי במאה ה-16 ובמאה ה-17

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן זיכרון לדונה גרציה נשיא בתצפית נוף שהוקמה על שמה בטבריה במלאת חמש מאות שנה להולדתה
המסגד בטבריה 2016

באמצע המאה ה-16 ניהלה הגבירה דונה גרציה נשיא, בת למשפחה מאנוסי פורטוגל שחזרה ליהדות, מפעל פיתוח והרחבה של היישוב היהודי בטבריה. היא ניצלה את השפעתה בחצר הסולטאן סולימאן הראשון, יחד עם חתנה, דון יוסף נשיא, מתוך כוונה להקים בטבריה "מרכז יהודי גדול, רוחני וכלכלי כאחד"[39]. בשנת 1561 חכר דון יוסף נשיא את "טבריה ושבע ערי הפריזי אשר סביבתה" מידי הסולטאן. בשנת 1563 שלח דון יוסף לעיר את נציגו, רבי יוסף בן ארדיט (או אבן ארדיטי), והחל בפעילות של שיקום העיר וביצורה. בשנת 1564 נחנכה החומה החדשה. השמועה על חידוש היישוב היהודי בטבריה עשתה גלים בעולם היהודי, ונתפסה כפעמי הגאולה, וקהילות יהודיות רבות ביקשו לעלות ולתרום את תרומתן לחידוש היישוב בעיר. נוסעים שעברו באזור באותה התקופה אכן דיווחו על יישוב יהודי בעיר שעסק בדיג ובגידול פירות הדר[40]. דונה גרציה ודון יוסף ביקשו לבסס את העיר על תעשיית המשי והצמר, אך לא הצליחו לממש את חזונם. דונה גרציה מתה באיסטנבול בשנת 1569. ובשנת 1579 מת דון יוסף נשיא, בטרם הצליח לבסס את חזונו על הקמת העיר טבריה. את דרכם המשיך לזמן מה יהודי פורטוגזי אחר, לאחר ששב ליהדות, שלמה בן יעיש. הוא חכר ב-1585 את טבריה מהסולטאן מוראט השלישי, ושלח אליה את בנו יעקב, אך גם ניסיון זה לא החזיק מעמד לטווח הארוך, והקהילה היהודית בטבריה נשארה קיימת אך קטנה כשמרבית היהודים שהיגרו לגליל העדיפו לגור בעיר צפת השכנה (שנתמכה גם כן על ידי יהודי איסטנבול). הקהילה היהודית בעיר המשיכה להתקיים בעיר תחת שלטון האמיר הדרוזי פח'ר א-דין השני אשר התאפיין ביחס אוהד כלפי היהודים[41], אך מאבק כוחות בינו לבין השלטון העות'מאני ודרוזים יריבים הוביל להרס העיר בידי האחרונים בשנת 1660, ובשנת 1662 דווח שלא נותר בה ולו יהודי אחד[42][43][44]. הצייר ההולנדי קורנליס דה ברוין ביקר בטבריה ב-1681 ודיווח שזמן-מה לפני כן היו דייגים יהודים בעיר, אולם בזמן ביקורו לא נותר בה אף יהודי[45].

בתקופה זו פעלו בעיר מקובלים כדוגמת האר"י הקדוש שביקר בעיר בשנת 1571 והשל"ה הקדוש שבילה בה את שתי שנות חייו האחרונות, בטרם מת ונקבר בה ב-1628. מקום קבורתו של השל"ה, בסמוך לקברם של הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי, מצוין עד היום כמקום קדוש ומוקד לעלייה לרגל.

התחדשות העיר במהלך המאה ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חצר היהודים בטבריה
המגדל הנטוי הוא מגדל דרומי בחומות טבריה שהקים דאהר אל עומר במהלך המאה ה-18. כיום משמש המגדל חלק מחומות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובשל כך נקבע בו פעמון
הדבקת מודעות בשכונת מאה שערים לקראת ההילולה על קברו של רבי נחמן מהורדנקא בטבריה, סיוון, תש"ע
טבריה בשנת 1940

בשנות ה-30 של המאה ה-18 הייתה העיר לבירתו של שליט הגליל דאהר אל עומר, שביצר את העיר. בין 1737 ל-1738 בנה בעיר את חומות טבריה, על מתווה החומה שבנתה דונה גרציה, וכן הקים את בית הסראייה שהיה מרכז שלטוני. בנו צ'ולייבי בנה בשנת 1745 את מצודת טבריה. בתקופתו נבנו בעיר שני המסגדים מסגד א-זידאני ומסגד הים שהפכו לסמל ויזואלי לעיר. כן בנה מבני ציבור רבים נוספים.

דאהר גילה סובלנות דתית רבה. הוא איפשר חופש דת לנוצרים, בנה כנסיות בתחומי שלטונו, אך נטה חסד גם ליהודים. בשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה, רבה של העיר איזמיר, שסבו היה רב העיר טבריה, לחדש את היישוב היהודי בעיר. אבולעפיה התיישב בעיר והקים בה את בית הכנסת עץ החיים. כן בנה דאהר עבור יהודי טבריה רובע מוקף חומה ובו בית מרחץ, שוק ובית בד. פעולות אלו הביאו לחידוש היישוב היהודי בעיר, ורבים עברו מצפת לטבריה, ובסוף התקופה גרו בעיר 150 משפחות יהודיות[46]. יעקב בירב, בן התקופה, תיאר את המצב במילים: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד"[47].

בתקופה זו עמדה טבריה בצומת דרכים חשוב. מבחינה מנהלית הייתה כפופה לוולאיית צידון, אך הוואלי של דמשק היה צריך לעבור לידה כדי לגבות מיסים בשכם ובירושלים. דאהר ניהל מדיניות עצמאית שלא מצאה חן בעיני שליטי דמשק, וניצל את שליטתו בדרכים החשובות כדי להגביר את השפעתו ושלטונו. הדבר הביא לכך שבשנים 1742 ו-1743 צר על העיר הוואלי של דמשק, סולימאן אל-עדאם. בשנת 1742 צר סולימאן על טבריה במשך 83 יום, ולא יכול היה לפרוץ את חומותיה, על אף שהביא עמו כלי מצור. בשנת 1743 עלה שוב על טבריה, אך כאשר הגיע לכפר לוביה הסמוך מת מוות טבעי ממחלת מעיים.

בשנות החמישים של המאה ה־18 הרחיב דאהר את תחום שלטונו וקבע את עכו כבירתו. הוא הותיר את השלטון בטבריה בתחילה לבנו צ'ולייבי, ולאחר מכן לאחיו יוסף. אלו המשיכו בפיתוח העיר, ושיקמו אותה מנזקי רעידת אדמה גדולה שפקדה אותה בשנת 1759. דאהר שלט בצפון ארץ ישראל עד שנת 1775, בה נהרג על ידי הצבא העות'מאני. לאחר מותו שב הגליל לשלטון העות'אמני, ובעיר שלטו מושלים שונים מטעם הוואלי של צידון.

במהלך שלטונו של דאהר, ולאחריו, החלו להגיע לעיר עולים, במסגרת עלייה שכונתה "עליית החסידים". בשנת 1764 נמנו בין העולים לטבריה מתלמידי הבעל שם טוב, רבי נחמן מהורדנקא ורבי מנחם מנדל מפרמישלן, וב-1777 עלה תלמידו של המגיד ממזריטש, ר׳ מנחם מנדל מויטבסק. יחד עמו עלו כ-300 חסידים, עלייה שנחשבה משמעותית מאוד באותם זמנים. בשנת 1798 עלה לעיר רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, וכן שהה בעיר רבי נחמן מברסלב. עולים אלו הגדילו את האוכלוסייה האשכנזית בעיר וחיזקו את מעמדה של העיר כמרכז יהודי.

המאה ה-19 עד תקופת המנדט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראה כללי של טבריה בשנת 1870
בית האחיות האיטלקיות, הבניין הראשון שהוקם מחוץ לחומות טבריה. הוקם בשנת 1908 כמנזר
הרחוב הראשי של טבריה.1928. אוסף קרוזו מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה

בשנת 1835 עלתה לעיר בתו של רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, הרבנית ציזיא חנה מזל, למעלה מארבעים שנה לאחר עלייתו. בשנת 1837 החריב את העיר רעש אדמה חזק, ורבים מתושבי העיר נהרגו, ביניהם הרבנית ציזיא חנה. אירוע זה, בצירוף אירועים נוספים שאירעו בתקופה זו, כיבוש הארץ על ידי אבראהים פאשא (1831) ומרד הפלאחים (1834) הביאו לתקופה קשה לתושבי העיר. חומות העיר קרסו ברעש ולא שוקמו.

למרות אירועים אלו פרח היישוב היהודי בעיר. בתחילת המאה ה-19 התחילו היהודים לבנות ולגור גם מחוץ לחומות הרובע היהודי, שהיוו חומה פנימית בתוך חומות העיר. ב-1839 הקים יהודי בשם חיים וייסמן מלון בעיר. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, ישבו בטבריה 712 יהודים[48]. באמצע המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית העיר כ-1000 יהודים וכ-300–400 מוסלמים[49]. ב-1856 נמצאו בה 1514 יהודים: 881 אשכנזים ו-633 ספרדים[50]. גם לקראת הרבע האחרון של המאה ה-19 הייתה רוב אוכלוסיית העיר יהודית[46]. ב-1887 דווח שבטבריה 2,045 יהודים ואילו ב-1895 דיווח אברהם משה לונץ על 3,200 יהודים: 1,620 ספרדים ו-1,580 אשכנזים[51].

שיטת הקפיטולציות והמעמד המיוחד שניתן לנתינים זרים באימפריה העות'מאנית הביאה גם לפעילות מיסיונרית בטבריה. בסוף המאה ה-19 הקים רופא סקוטי בשם דייוויד ואט טוראנס בית חולים בעיר, בבניין המשמש את המלון הסקוטי. בעיר נבנו כנסיות, וחודש השימוש בכנסיית פטרוס הקדוש, שבתקופה הממלוכית הייתה למסגד.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 פעל בעיר שמעון ברמן שניסה ליצור התיישבות חקלאית עברית והקים חברה בשם "חברת יישוב הארץ הקדושה". ניסיונות אלו כשלו, אך העלייה הראשונה והעלייה השנייה, שבמסגרתן נוסדו יישובים חקלאיים עבריים באזור, הביאו בעיר להתחדשות כלכלית וחברתית. חידוש דרכי התחבורה, והקמת תחנת הרכבת צמח בשנת 1905 הפכו את העיר למרכז כלכלי אזורי.

בסוף המאה ה-19, התפתחה העיר ונמצאו בה בתי ספר, בתי מלון, בנק, תחנת טלגרף, בית חולים ועירייה מתפקדת. "היא קושרה בכבישים מערבה, לעבר עכו ויפו. ודרומה, למעיינות חמי-טבריה ולתחנת הרכבת בצמח. גם מעיינות המרפא פותחו בה, ונפתחו שירותי-תקשורת - דאר וטלגרף - וכן נפתחה בה סוכנות נסיעות"[52]. ועם זאת עדיין נחשבה לעיר מרוחקת ומנותקת ובה בנייה צפופה, אם מבזלת ואם מטיח ובוץ, ואוכלוסייתה, אנשי היישוב הישן שהתקיימו מכספי החלוקה, יצרה לה תדמית של דלות ועליבות[46].

האיסור לבנות מחוץ לחומה נאכף על ידי השלטון העות'מאני עד לתחילת המאה ה-20. בשנת 1908 בנה מסדר האחיות האיטלקי בית ראשון מחוץ לחומות. בשנת 1911 בנתה פיק"א שלוש חוות חקלאיות מחוץ לחומה, על מדרון ההר, כשלוש מאות מטר מהחומות. אלו הפכו לאחר מכן לשכונה בשם "אחווה" שהייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, ובעקבותיה באו שכונות רבות נוספות[53].

במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו תושבי תל אביב יפו מבתיהם ורבים מהם נאלצו לנדוד לגליל. כ-1,000 מגורשים מצאו מקלט בטבריה שתושביה הקימו ועד מיוחד שסייע להם בשעתם הקשה[54].

כיבוש טבריה על ידי הבריטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש טבריה ב-25 בספטמבר 1918 בוצע, בתנועת מלקחיים, על ידי 2 אסקדרוני פ.ק.א. (פרשים קלים אוסטרלים) מהדיוויזיה האוסטרלית הרכובה בפיקודו של מייג'ור גנרל ה.ו. הודג'סון:

רוב הכוח הטורקי כבר נסוג מהעיר וחיל המצב שנשאר במקום נכנע במהרה.

בתקופת המנדט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראה כללי של טבריה בשנת 1929
מלון אליזבת, שהקים שלמה פיינגולד בשנת 1929 כפי שהוא נראה כיום. המלון, כשהוקם, היה מבנה מרשים עטור בכיפה. במהלך השנים ננטש המקום ונהרס, ובתחילת המאה ה-21 שופץ

לאחר כיבוש טבריה שרר בה משטר צבאי בריטי, שנמשך כשנתיים, והיה בה כוח משטרה יהודי, בפיקודו של בכור-שלום שטרית.

במהלך תקופת המנדט הייתה העיר בירתה של נפת טבריה (באנגלית: Sub-district of Tiberias), נפה במחוז הגליל המנדטורי.

במפקד 1922 נרשמו 4,724 תושבים יהודים בעיר[55]. באותו מפקד נמנו 2,523 ערבים שהיוו יותר משליש מתושבי העיר. החוקר מוסטפא עבאסי מציין כי הגידול במספר הערבים בתקופת המנדט נבע גם מגידול דמוגרפי וגם מהגירה מצומצמת מכפרי הסביבה. הוא אינו מזכיר הגירה דרמטית מכפרים רחוקים, כפי שאירע בחיפה או באזור לוד[56].

בשנת 1925 הקימו יהודי העיר את שכונת "קריית שמואל", אותה קראו על שם הנציב העליון הרברט סמואל. בשכונה, נחנך בשנת 1921 בית החולים על שם שוויצר, בזכות תרומתו של הנדבן היהודי פטר שוויצר. בניגוד לשכונת "אחווה", שנמצאה מדרום לעיר העתיקה ולא התפתחה, התפתחה שכונת קריית שמואל לכיוון צפון מערב מן העיר, על תוואי הכביש המגיע לנצרת, ובתוך מספר שנים גרו בה רוב תושבי העיר.

בשנת 1924 החל לכהן זאכי אלחדיף כראש עיריית טבריה, ראש העיר היהודי הראשון בארץ ישראל ובטבריה עצמה. אלחדיף פעל לפיתוח העיר - נסללו כבישים רבים, העיר חוברה לרשת החשמל ושופרה רשת הביוב. כמו כן מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן את הקמת שכונת "קריית שמואל". עקב פעילותו הציבורית לפיתוח טבריה היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. במאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'.

בשנת 1929[57] הקים שלמה פיינגולד בעיר מלון מפואר ששימש גם כבית קולנוע, בשם "מלון אליזבת". בעת הקמתו היה המלון בין המפוארים בארץ, ובטקס ההקמה נכח הנציב העליון. בשנת 1930 הוקם בעיר בית החולים שוייצר, ששימש את תושבי העיר והאזור עד להקמת בית החולים פוריה. בית החולים הסקוטי שהקים דייוויד ואט טוראנס בסוף המאה ה-19 פעל במקביל כמחלקת היולדות של בית החולים שווייצר.

הניסיונות לקדם את פיתוח העיר ולהפכה מרכז לתיירות מרפא, נתקלו לעיתים בקשיים. כתב שביקר באתר חמי טבריה מציין כי הספסלים רקובים, אין פרוזדורים מתוקנים והחולה שסובל ממחלה אחת, יסבול בצאתו גם ממחלות אחרות כתוצאה מהתנאים[58]. פעולותיו של ראש העיר זאכי אלחדיף, לא הביאו את התוצאות המקוות.

בימים 11 במאי עד 16 במאי 1934 התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. ביום הגשום ביותר, 14 במאי התרחש השיטפון בטבריה. בגלל תשתית לקויה והיעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו. לאחר השיטפון פונו הריסותיהם של הבתים על קו החוף, ונבנתה במקום טיילת, שבנוסף לייעודה התיירותי נועדה למנוע את הישנות האסון בכך שתאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכנרת[59].

השיטפון הגדול גרם גם לשינויים מבניים וטופוגרפיים בעיר. טבריה חיזקה את הטיפוס במעלה ההר וזנחה את העיר העתיקה. כאן הועדפה הבניה המודרנית והמכנית על פני בניה וורנקולרית שאפיינה חלקים גדולים בעיר העתיקה[60].

קריאת הרב קוק לבוא לעזרת תושבי טבריה, בגלל מצבם הקשה עקב השיטפונות של שנת תרצ"ד (1934)

ב-2 באוקטובר 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור, ובהם בית כנסת, ורצחו 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושלוש נשים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה. מספר שבועות לאחר הטבח נורה ראש העיר אלחדיף לאור היום, על ידי בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני, שארב לו וירה בו מטווח קצר, בסמוך למסגד א-זידאני בעיר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו.

לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945[61], נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה בת 11,300 תושבים, מתוכם 6,000 יהודים.

מלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נפוליאונצ'יק באנדרטה לזכר שחרור טבריה במלחמת העצמאות
ערך מורחב – הקרב על טבריה

ערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש[62]. באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.

בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה. בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-8 באפריל 1948 והסתיים ב-18 באפריל.

ב-8 באפריל התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.

ב-12 באפריל נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. ב-13 באפריל הונחתו מן הכנרת אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.

בין 16 ל-17 באפריל תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולצמח[63][64]. ב-19 באפריל הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה". ב-28 באפריל התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי[65].

הרס העיר העתיקה בטבריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראה ממלון "לאונרדו" בטבריה. במקום בו שכנה פעם הבנייה הצפופה של העיר העתיקה שוכנים אזורי תיירות, בתי מלון, טיילת, גנים ופארקים. מעט מבנים שרדו מהעיר, ובתוכם מספר בתי כנסת, שני המסגדים, וחלקים מחומת העיר

במהלך החודשים שלאחר כיבוש העיר נהרס חלק גדול מבנייני העיר העתיקה בטבריה, וזאת מסיבות שונות - בעיות של היגיינה, בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר, כאשר נודע כי זו דרישה של ממלכת ירדן במסגרת המשא ומתן שנוהל ברודוס. לבסוף נעתרו הרשויות ליזמתו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף נחמני, שטען כי יש להרוס את בתי העיר העתיקה, על אף התנגדות ראש העיר שמעון דהאן.

ההרס החל בקיץ 1948 ונמשך עד החודשים הראשונים של 1949[66]. ביקור של דוד בן-גוריון בטבריה הביא להפסקת ההרס, לאחר ש-477 מתוך 696 בתים נהרסו על פי הערכות רשמיות. בכור-שלום שטרית העריך כי נהרסו 624 מתוך 699 בתים[67]. לאחר ההרס נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים שפעלו בעיר. הבעלות על השטח עברה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והשטח עמד עזוב במשך עשרות שנים, עד שהחלו פעולות לשיקומו בשנות ה-70[68].

טבריה לאחר קום המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראה כללי של טבריה בלילה. ניתן להבחין בשרידים מועטים לעיר העתיקה, בבתי המלון ואזורי התיירות המפוארים, ובבנייה למגורים על רכס ההר, המאפיינים את העיר לאחר קום המדינה
מלון לאונרדו קלאב (במקור מלון נהר הירדן) שנפתח ב-1985

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים והרס העיר העתיקה, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.

ב-18 באפריל 1949 חגגה טבריה את יום-השנה לשחרורה, ודוד בן-גוריון רשם ביומנו את ברכתו : "לפני הצהריים מסדר צבאי למלאות שנה לשחרור טבריה. ציינתי שטבריה קפצה בראש והכריזה על עצמאותה כארבעה שבועות לפני המדינה - כאשר עשתה זאת גם לפני הרצל על ידי דון יוסף נשיא והרב חיים ניסים אבולעפיה. זה מוכיח שהעצמאות לא באה בפקודה מגבוה אלא זינקה ממעמקי רצון העם, ואיחלתי לטבריה להיות הראשונה גם לפיתוח ואכלוס - כי הטבע חנן אותה בכל - ים, הרים, אדמה פורייה, מקורות מרפא ויופי"[69].

גל העלייה ההמוני בשנות ה-50 של המאה ה-20 הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת 1950[דרושה הבהרה] כבר מנתה האוכלוסייה כ-12,000 איש, כאשר בשנת 1966 מנתה האוכלוסייה כ-23,300 איש[70]. גידול נוסף באוכלוסיית העיר היה עם העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90, ובין 1983 ל-1995 גדלה אוכלוסיית העיר מכ-28,200 נפש לכ-35,700 נפש.

קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50, שהביאה אל העיר עולים רבים במיוחד מעיראק, ממרוקו ומרומניה, הביאה להקמת מעברה בטבריה. זו חוסלה כאשר אל השכונות הוותיקות שנבנו בעיר בתקופת המנדט נוספו שכונות רבות נוספות, במעלה ההר - שכונות רמת כנרת, שיכון עובדים, רבי עקיבא וקרית משה ובאזור טבריה עילית, במפלס העליון של העיר, נוספו שכונות רמת אגוז, שיכון ג', פלוס מאתיים, רמת טבריה, מורדות טבריה ונוף כינרות.

בעיר התפתחו מקורות תעסוקה בתעשייה ותיירות. אל אזור התעשייה הוותיק של טבריה שנמצא בעיר התחתית נוסף אזור תעשייה בטבריה עילית וכן "פארק התעשייה קדמת גליל" בו שותפה עיריית טבריה עם רשויות נוספות באזור הנמצא בין פוריה למחלף גולני. בשנת 1988 הוקמה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה, המבצעת פרויקטים ייחודיים בעיר. ענף התיירות הוא בין הענפים הפורחים בטבריה, וטבריה היא בין הערים המובילות בארץ בתיירות פנים, הנשענת על תשתית של בתי מלון חדישים ומפוארים שהוקמו על שפת הכנרת.

ב-5 ביוני 1970, במהלך מלחמת ההתשה, הופגזה טבריה מכיוון ירדן. בהתקפה נהרגו שניים מתושבי העיר[71].

בשנות ה-80 של המאה העשרים פרצו הפגנות ומחאות בריכוזים חרדיים בישראל, בעקבות בניית אגף חדש לבית המלון "גני חמת" בעיר. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. לבסוף הוצעו להנהלת המלון פתרונות הלכתיים-טכניים לפיהם יישארו הקברים במקומם, ובניית האגף התבצע על הגבהה מיוחדת[72]. עם זאת בעדה החרדית החליטו להטיל חרם על בנק לאומי שהחזיק במניות אפריקה ישראל[73]. בשנת 2004 פרץ סכסוך דומה עקב בניית מלון חדש על ידי אוהד ודורי עובד, בניו של ראש העירייה[74], ובאותו שנה נסלל רחוב יוחנן בן זכאי בעיר מחדש, בטכניקה שתאפשר מבחינה הלכתית נסיעת כוהנים עליו שוב עקב החשש להימצאות קברים מתחתיו[75].

ב-5 בספטמבר 1999 ערך החמאס ניסיון פיגוע באמצעות מכונית תופת בטבריה[76], תוך שהוא נעזר בערבים ישראלים, אירוע שהסתיים במותם של שני המפגעים, אך ללא קורבנות נוספים בנפש[77].

במאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית פיתוח שיזם מינהל מקרקעי ישראל, לבניית שכונת מגורים ובה כ-1,000 יחידות דיור בוואדי רקת. התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של העיר צפונה ומערבה, אל שטחים חקלאיים שהפשרו לבנייה בעקבות אישור של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. עם זאת שנה אחר כך צומצם היקף התוכנית[78]. ב-2003 אושרה הגדלת שטח השיפוט של טבריה ב-5,510 דונם בכיוון דרום מערב[79].

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו עשרות רקטות בעיר ובסביבתה והביאו לפגיעות ברכוש ולפצועים, אך לא גרמו לאבדות בנפש[80].

בשנת 2009 אושרה תוכנית מתאר חדשה לטבריה עד שנת 2025. על פי התוכנית תהפוך טבריה לעיר נפה בת 60 אלף תושבים עם תוספת של 8,000 חדרי מלון, תוספת של 11 אלף יחידות דיור ותוספת של 320 דונם למוסדות ציבור[81]. במסגרת התוכנית תכננו בשכונות העיליות של טבריה הקמת 3,650 יחידות דיור. בשנת 2010 החל משרד השיכון בשיווק קרקעות לבניית 2,000 יחידות דיור בעיר[82].

בעשור השני של המאה ה-21 החל בטבריה תהליך של התחרדות. כאשר לעיר עברו באופן מאורגן קהילות של חסידות קרלין וחסידות צאנז[83]. הדבר הוביל למתח עם התושבים החילוניים בעיר, בנוגע לנושאים דוגמת שמירת השבת ופתיחת הבריכה העירונית[84]. בבחירות לרשויות המקומיות בישראל ב-2018 התמודד וניצח רון קובי לראשות העירייה, לאחר שהציג קו אנטי-חרדי מוצהר[84]. קובי פעל למען פתיחת עסקים ומקומות בילוי בשבת, בפרט בטיילת[85]. כמו כן, ניסה קובי לקדם תחבורה ציבורית בשבת מטעם עמותת "נוע תנוע", בשיתוף עם העירייה, משכונות העיר למרכזה, פעילות שנפסקה כעבור שבת אחת[86]. בינואר 2020, החליט השר אלקין להדיח את קובי מראשות העירייה ולפזר את מועצת העירייה לאחר שלא הצליח להרכיב קואליציה ולהעביר תקציב במשך תקופת כהונתו. במקומה מונתה ועדה קרואה בראשות שמעון מעתוק[87]. בהמשך הועבר מעתוק מתפקידו ובמקומו מונה בועז יוסף, מנהל מחוז צפון במשרד הפנים, לתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה.

בבחירות 2024 התמודד קובי מול יוסי נבעה ומועמדים נוספים, בהם נבחר נבעה עם מעל 50% מהקולות. למועצת העיר נבחרו 7 חברי מועצה מרשימות חרדיות מתוך 17 מקומות במועצה.

במהלך מלחמת חרבות ברזל נורו טילים אל העיר מלבנון ואף נשלחו כטב"מים מסוריה ועיראק לעבר העיר ועמק הירדן. הירי אל העיר התגבר מאוד במהלך מבצע חיצי הצפון ובמהלכו אף אירעו פגיעות ישירות בעיר ותושב העיר נפצע מהירי.[1]

אוכלוסייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בטבריה 51,714 תושבים (מקום 40 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 73.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,998 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[88]


להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 2009 נחנך פאוור סנטר של חברת ביג מרכזי קניות בצומת פוריה שבכניסה המערבית לעיר[89].

ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר התחתית קניון בשם "BIG Fashion Danilof", אף הוא בבעלות רשת ביג. הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות ובינלאומיות[89].

ביולי 2017 אושרה תוכנית להקמת אזור תעסוקה חדש, בסמוך לצומת פוריה בכניסה המערבית לעיר ובסמוך לכביש 77. ליד המתחם מתוכנן להיבנות מרכז תחבורתי, שיכלול תחנת רכבת[90].

תיירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מהטיילת בטבריה כפי שצולמה בשעת לילה בקיץ 2023 מכיוון שובר הגלים
המלון הסקוטי שנפתח בשנת 2004 בבניין ששימש בעבר כבית חולים, הוא בין המלונות המפוארים בטבריה, וכולל גם תצוגה מוזיאונית של ההיסטוריה העשירה של הבניין בו הוא ממוקם
מרכז העיר, 2009
מראה בתחנה המרכזית של אגד בטבריה
חוף "בורה בורה" בטבריה, 2021

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל[91]. בשנת 2011 היו בטבריה 32 מלונות, מהם שמונה ברמה הגבוהה ביותר, ובהם 4,145 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בישראל: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2010 היה 62.2% זאת בהשוואה ל-69.7% באילת ו-65.5% בירושלים. במלונות טבריה נרשמו בשנת 2010 1,728,500 לינות, מתוכן 771,700 היו של תיירים מחוץ לארץ, ו-956,800 של ישראלים[92].

בשנת 2010 הייתה טבריה היעד הרביעי במספר הלינות של ישראלים במסגרת תיירות פנים, וזאת לאחר אילת, ים המלח והגליל, כאשר 9% מהנופשים ייעדו את טבריה כמקום לחופשתם[93].

בעיר פועלת משנת 1993 מכללת "רימונים" (לשעבר - "מכללת הולידיי אין") למלונאות, הנחשבת לאחד המוסדות החשובים בהכשרה למלונאות במדינת ישראל.

תחבורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבריה הייתה בעבר צומת תעבורתי חשוב, ומיקומה על שפת הכנרת הקנה לה חשיבות אזורית. גם כיום משמשת טבריה כמרכז אזורי ותיירותי. הפרשי המפלסים השונים, בין אזור טבריה עילית על רכס ההר, ובין שפת הכנרת, הפכו את שאלת התעבורה לבעיה הדורשת פתרון[94]. כביש 77 היוצא מרמת ישי, עובר למעשה בתוך מספר רחובות בטבריה: מנחם בגין, שמעון דהאן, נייברג, אוהל יעקב ולבסוף ברחובה הראשי של טבריה, רח' אלחדיף. הציר משמש לתנועה מאזור רמת ישי ובתוך טבריה הוא מוביל מהשכונות העיליות, דרך מפלסי הביניים, אל שפת הכנרת. בצומת בנק לאומי בטבריה נפגש הכביש עם כביש 90, אחד מכבישי האורך המרכזיים בישראל, המוביל מאילת למטולה, ועובר בתוך טבריה על שפת הכנרת. באוגוסט 2006, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוואי חדש לכביש 90, כך שיעקוף את טבריה יאפשר לאזור מערב הכנרת לתפקד כמוקד תיירות ראשי, ויוציא את התנועה הארצית מתחומי העיר[95]. התוואי יכלול מנהרה מתחת לארבל[96].

הפרשי הגבהים והצפיפות העירונית בטבריה הפכו את התנועה בצירים המרכזיים העוברים דרכה לבעייתית. "כביש עוקף טבריה" הוא כביש 768 הנסלל ממערב לטבריה ומוביל מצומת אלומות הנמצאת בדרום הכנרת, לצומת פוריה הנמצאת ממערב לטבריה. אך זהו פתרון חלקי בלבד. בשנת 2004 נפתח לתנועה כביש 348 ("דרך אריאל שרון"), ככביש גישה נוסף בצפון העיר, במקביל לכביש 60[97]. בשנת 2006 הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על פרויקט המכונה תת"ל 30, בו תשודרג מערכת הכבישים המובילה בין צפון מזרח המדינה ובין המרכז ואזור חיפה, תוך יצירת מחלף חדש באזור קדרים בין כביש 65, וכביש 85, ציר הרוחב המכונה "כביש עכו צפת". גם פרויקט זה כונה "כביש עוקף טבריה"[98].

בטבריה תחנת אוטובוס מרכזית בבעלות חברת נצב"א לנסיעות בינעירוניות, המצויה במקום מרכזי בדרום העיר התחתית. מפנים התחנה המרכזית יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות למגוון יעדים, ביניהם: עפולה, בית שאן, צפת, רמת הגולן, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד. החברות הפועלות בתחנה הם אגד, רמה תחבורה ציבורית גולן וחברת סופרבוס המפעילה בעיקר קווים עירוניים שתחנותיהם ממוקמות מחוץ לתחנה המרכזית ומעט קווים ליישובי האזור. בתחנה קיימים שירותים ציבוריים ומספר מועט של חנויות, מראה התחנת מוזנח מעט. בחלק המזרחי של התחנה קיימת תחנת מוניות ומוניות שירות, המעבר בין שני חלקי התחנה הוא דרך מדרגות שעוברות במעין מנהרה. בשנת 1999 יזמה חברת נצב"א תוכנית להריסת התחנה ובנייה מחדש שלה, כולל קניון ומלון[99]. התוכנית אושרה ב-2004[100],, אך לא בוצעה. ב-2018 החלה העירייה בתכנון מרכז תחבורתי חדש שימוקם בטבריה עילית, ליד שכונת טבריה המושבה ובסמוך לציר כביש 768 ותחנת הרכבת העתידית[101].

בדצמבר 2019 אישרה הוועדה המחוזית לבנייה את התוכנית להקמת מסילת עפולה–טבריה ותחנת הרכבת טבריה, בסמוך לאצטדיון העירוני[102].

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.

מוסדות ושירותים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונות העיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכונה שנת הקמה מקור השם ומידע נוסף מספר תושבים (2008)
שכונת אחווה שנות ה-20 של המאה ה-20 השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בשכונה זו ובשיכון הדייגים ושיכון א' ביחד 1,300 תושבים
קריית שמואל 1923 על שם הנציב העליון הרברט סמואל 4600
שכונת הרמב"ם
מיימוניה		 שנות ה-30 של המאה ה-20 בשל סמיכות מקומה לקבר הרמב"ם 1200
אחוזת כנרת תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 4900
שיכון ותיקים תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 שימשה לשיכון תושבי העיר העתיקה לאחר הרס העיר 2600
שיכון א' סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 נבנתה על ידי משרד השיכון ושימשה לקליטת עלייה בשיכון זה ובשיכון הדייגים ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים.
שיכון ב'
שכונת רבי עקיבא		 סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 נקראת על שם קבר רבי עקיבא הסמוך 1700
שיכון ג' שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים 2500
שיכון ד'
רמת אגוז		 שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים ממרוקו. בשנת 1990 נקראה על שם הספינה "אגוז" שטבעה כשהיא עמוסת עולים ממרוקו. 3900
שיכון דייגים שנות ה-60 של המאה ה-20 בשיכון זה ובשיכון א' ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים
שיכון עובדים שנות ה-60 של המאה ה-20 על שם החברה שיכון עובדים שבנתה את השכונה 5700
פלוס 200
בית מעון
אלנטאון		 שנות ה-60 על שם מיקומה בגובה 200 מטר מעל פני הים (השכונה נמצאת במדרון, וגובהה הוא בין 180 מטר ל-245 מטר מעל פני הים). לשכונה זו שמות נוספים, בית מעון על שם יישוב יהודי קדום שהיה בסמוך ואלנטאון על שם עיר תאומה לטבריה הנמצאת בפנסילבניה. 3200
שכונת בן-גוריון שנות ה-70 של המאה ה-20 על שם דוד בן-גוריון 2300
קריית משה שנות ה-80 של המאה ה-20 על שם משה צחר שהיה ראש עיריית טבריה במשך 22 שנה 2700
מורדות טבריה שנות ה-80 וה-90 השכונה מחברת את השכונות העליונות המכונות "טבריה עילית" לעיר התחתית 4900

אתרים בעיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אתרי תיירות בטבריה
  • הגן הארכאולוגי בטבריה הנמצא במרכז העיר
    הגן הארכאולוגי בטבריה הנמצא במרכז העיר
  • פסיפס מבית הכנסת בחמת טבריה
    פסיפס מבית הכנסת בחמת טבריה
  • הפסל "ערוגה נאה" של האמן שאול סלו בגן הפסלים הפתוח בטבריה
    הפסל "ערוגה נאה" של האמן שאול סלו בגן הפסלים הפתוח בטבריה
  • דוכני רחוב בטיילת בטבריה
    דוכני רחוב בטיילת בטבריה
  • דוכני רחוב בטבריה
    דוכני רחוב בטבריה
  • האמפיתיאטרון הרומי על צלע הר ברניקי
    האמפיתיאטרון הרומי על צלע הר ברניקי
  • מופע רחוב ליד מסגד א-זידאני בטבריה
    מופע רחוב ליד מסגד א-זידאני בטבריה
  • הכניסה לפארק הארכאולוגי על שם עוז ברקוביץ (ברקו) בטבריה
    הכניסה לפארק הארכאולוגי על שם עוז ברקוביץ (ברקו) בטבריה
  • אזור ספורט אתגרי בפארק על שם עוז ברקוביץ (ברקו) בטבריה
    אזור ספורט אתגרי בפארק על שם עוז ברקוביץ (ברקו) בטבריה
ישנן 9 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

  • חוף הטיילת בטבריה
    חוף הטיילת בטבריה
  • החוף העירוני גנים בטבריה
    החוף העירוני גנים בטבריה
  • קמפינג בחוף גנים בטבריה
    קמפינג בחוף גנים בטבריה
  • הפסל "ספינת האם" של אילנה גור, המוצב בטיילת אלון בטבריה
    הפסל "ספינת האם" של אילנה גור, המוצב בטיילת אלון בטבריה
  • מדיד הכנרת
    מדיד הכנרת
  • קמפינג בחוף שקמים בטבריה
    קמפינג בחוף שקמים בטבריה
  • אזור הטיילת בטבריה בשעת ערב
    אזור הטיילת בטבריה בשעת ערב
  • "טיבריום" - מופע מים אור-קולי על שפת הכנרת
    "טיבריום" - מופע מים אור-קולי על שפת הכנרת
ישנן 8 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה
  • הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
  • הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
  • מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ־3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת־ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
  • טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון.
    בליל ה-15 במאי 2022 נהרסו חלקים מהטיילת בעקבות סופה שהתחוללה באזור[103].
    בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה. ב-2013 קרס חלקו הגדול של המתקן וטבע במימי הכנרת עקב עליית מפלס המים[104], וב-2022 אושרה תוכנית להפעלתו מחדש אך נכון לספטמבר 2023 שרידי המתקן עדיין עומדים בשיממונם[105].
  • חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
  • מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
  • גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולריים במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים בעלי חשיבות דתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים בעלי חשיבות דתית ליהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי כנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בטבריה בתי כנסת פעילים רבים. באזור העיר העתיקה מספר בתי כנסת בני מאות שנים, המשמשים עדיין לתפילה, באזור המכונה "חצר היהודים". מתוך אלו בולטים ארבעה בתי כנסת:

קברי צדיקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קבר רבי מאיר בעל הנס
    קבר רבי מאיר בעל הנס
  • קבר הרמב"ם
    קבר הרמב"ם
  • בית העלמין הישן בטבריה
    בית העלמין הישן בטבריה
  • קבר רחל אשת רבי עקיבא
    קבר רחל אשת רבי עקיבא
  • קברי האמוראים
    קברי האמוראים
  • קברי רבי עקיבא והרמח"ל
    קברי רבי עקיבא והרמח"ל
  • קברי האמהות
    קברי האמהות
ישנן 7 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

המסורות הקשורות בקבורה בטבריה מתייחסות למסורת עתיקה ולפיה לטבריה תפקיד חשוב באחרית הימים, וזאת על פי פירושים לאמור בתלמוד הבבלי ולפיו: "טבריה עמוקה מכולן... ומשם עתידין להיגאל"[107], ודברי הרמב"ם ולפיהם: "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה, ומשם נעתקין למקדש"[108]. מפסוקים אלו ואחרים, המופיעים במקורות, צמחה מסורת לפיה תחל הגאולה בטבריה, ויש האומרים כי שם תחל אף תחיית המתים[109]. מכאן ניתן להבין את בקשתם של רבים, ובהם הרמב"ם, להיקבר בטבריה. ואכן, בטבריה מצוינים קבריהם של רבנים וצדיקים רבים, המשמשים מקום לתפילה, ולעלייה לרגל:

כנסיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכניסה לכנסייה הסקוטית
    הכניסה לכנסייה הסקוטית
  • אולם התפילה בכנסיית פטרוס הקדוש
    אולם התפילה בכנסיית פטרוס הקדוש
  • הכנסייה היוונית אורתודוקסית
    הכנסייה היוונית אורתודוקסית
  • הכנסייה המלכיתית יוונית-קתולית
    הכנסייה המלכיתית יוונית-קתולית
ישנן 4 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה
  • הכנסייה הסקוטית - הכנסייה הסקוטית על שם אנדראס הקדוש, פטרונה של סקוטלנד הוקמה בסוף המאה ה-19 על ידי המיסיון הסקוטי שפעל בעיר. הכנסייה היא מבנה בזלת, המשמש הן ככנסייה והן כבית ספר. במקום נערכים קונצרטים הפתוחים לקהל המבקרים.
  • כנסיית פטרוס הקדוש - הכנסייה היא אחת הכנסיות העתיקות בטבריה, ובנייתה החלה בתקופת הצלבנים, במהלך המאה ה-12. במקום פועלים כנסייה ומנזר. בכנסייה מוטיבים רבים הקשורים בדמותו של פטרוס ובדימויי הדייג והרועה האופייניים לנצרות. צורת הכנסייה עצמה היא כשל ספינה, כאשר האפסיס הוא חרטומה, ומעליו ציור של פטרוס הקדוש בתוך ספינה על הכנרת. בחצר הכנסייה העתק מדויק של פסלו של פטרוס הקדוש מאת ארנולפו די קמביו המוצב דרך קבע בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, וכן קיר זיכרון המתאר מוטיבים שונים הקשורים בכנסייה הקתולית בפולין ובמרכזם דמותה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה.
  • הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. כנסייה זו בנויה בצידה הדרומי של חומת טבריה ובקצה הדרומי של הטיילת, ומשולב בחומותיה מבחוץ "המגדל הנטוי", הנחשב לאחד מסמליה של טבריה. הכנסייה נבנתה בשנת 1862 על שרידי בית כנסת מהמאה ה-16 שבנה השל"ה הקדוש. כיום מוחזק המנזר על ידי נזירים יווניים המגיעים לטבריה לסירוגין ממנזר המצלבה בירושלים. הגישה אל פנים המגדל הנטוי שעומד כך מזה 250 שנה היא מתוך המנזר.
  • הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית. כנסייה זו עומדת ברחוב הבנים, סמוך לאזור בו מסתיים הקטע הרציף יחסית שנותר מצידה הדרומי של החומה. הכנסייה משמשת גם כבית הארחה לצליינים.
  • ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כנסיות בטבריה בוויקישיתוף

מסגדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסגד א-זידאני
    מסגד א-זידאני
  • מסגד הים
    מסגד הים
ישנן 2 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בטבריה קיימים שני מסגדים, מסגד הים ומסגד א-זידאני. שני המסגדים נבנו במהלך המאה ה-18 על ידי דאהר אל עומר ובני משפחתו. במהלך השנים היו המסגדים לאחד מן הסמלים הבולטים של טבריה, וכך, למשל, בסדרת בולי "נופי ארץ ישראל" מתקופת המנדט, הופיע מסגד א-זידאני לצד אתרים כמגדל דוד וקבר רחל. לאחר עזיבת ערביי טבריה אין עוד שימוש במסגדים לתפילה. מסגד הים עומד שומם, ואילו סביב מסגד א-זידאני נבנתה רחבה וסביב לה מרכז קניות.

ספורט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדמיה של אצטדיון עירוני טבריה (בבנייה)

בעיר פעלה קבוצת כדורגל בשם הפועל טבריה. הקבוצה שיחקה בליגת העל בכדורגל חמש עונות, כשמתוכן ארבע עונות בשנות ה־60 של המאה ה־20 ועונה אחת בשנת 1989. בשנת 1993 פורקה הקבוצה בשל מצבה הכלכלי. בשנת 2007 הוקמה הקבוצה מחדש בשם עירוני טבריה. שנה לאחר ההקמה מחדש, העפילה הקבוצה לליגה א'. ב-2014 העפילה לליגה הלאומית לאחר שהתגברה במסגרת משחקי מבחן על הפועל קטמון ירושלים מהליגה הלאומית שסיימה בעונה הקודמת במקום 14, בתוצאה כללית 1–5 בשני משחקים בבית ובחוץ והעפילה במקומה. בתחילת 2015 החלו עבודות הקמת אצטדיון עירוני טבריה בסמוך לצומת פוריה. בסיום עונת 2014/2015 שבה לליגה א', לאחר שסיימה במקום הלפני אחרון. במרץ 2022 העפילה הקבוצה לליגה הלאומית.

בעיר פועלת קבוצת כדורסל בשם הפועל טבריה, המשחקת בליגה א'. הקבוצה מפעילה בית ספר לכדורסל הפועל בחסות קבוצת מכבי תל אביב.

בעיר פועל מועדון שיט, שנוסד ב-1950 ומהווה את אחד המרכזים המובילים בתחום השיט בישראל. המועדון מקיים פעילות לגברים ונשים בחתירה ספורטיבית, וכן פועלת במסגרתו קבוצת חתירה של נכים.

אירוע הספורט הבולט בעיר הוא מרתון הכנרת המכונה גם "מרתון טבריה הבינלאומי", המתקיים מדי שנה, בראשית חודש ינואר, משנת 1977. מסלול הריצה, באורך 42,195 מטרים, מתחיל בטבריה, יורד דרומה לצמח, מקיף באופן חלקי את הכנרת, עולה צפונה עד עין גב, וחוזר, בכיוון ההפוך, באותה דרך עד לטבריה. מרתון טבריה הבינלאומי נחשב לאחד הוותיקים בעולם ומוכר על ידי aims, ארגון מרתונים בינלאומי. מכיוון שהמרתון נערך על שפת הכנרת בגובה כ-200 מ' מתחת פני הים זהו המרתון השני הנמוך בעולם לאחר מרתון ים המלח.

כמו כן טבריה מארחת את תחרות ה"איירון מן" (איש הברזל) החל מ-2021.

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבריה פועלים מספר מוסדות תרבות. אולם המופעים הגדול בטבריה הוא היכל התרבות "יד שטרית" ובו כ-750 מקומות. האולם משמש במה לקונצרטים, מופעי מחול והצגות של תיאטרונים ותזמורות מרחבי הארץ, וכן פועלות במסגרתו חבורות זמר. בכנסייה הסקוטית בטבריה מתקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית מדי יום שישי.

בטבריה פועל קונסרבטוריון עירוני למוזיקה, שהוקם בשנת 1983 המכשיר את ילדי טבריה לנגינה במגוון של כלים. כן פועל בטבריה תיאטרון עירוני בשם "תיאטרון המשולש" שהוקם בשנת 1992 על ידי אמנים עולים[דרוש מקור].

כן פועלים בטבריה ארבעה מתנ"סים - "אשכול פיס", "מרכז קהילתי אופק", "בית גינסבורג" ו"מתנ"ס פירסט".

כמו כן, בעיר פועלות גם להקות המחול הייצוגיות "סינופסיס", משכנן הוא בימת העיר - מרכז מצוינות לאמנויות הבמה בתחומי המחול והתיאטרון המופעל על ידי רשת המתנ"סים העירונית. בסינופסיס שמונה להקות מחול ושתי קבוצות ברייקדאנס. הלהקות השונות מחולקות על פי שכבות גיל. הלהקות מייצגות את העיר ולוקחות חלק באירועים רבים במרחב העירוני, הלאומי והבין-לאומי בפסטיבלים, תחרויות ומופעים שונים. סוגי המחול העיקריים המשמשים את הלהקות הם: פולקלור ישראלי, בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה, אימפרוביזציה, ברייקדאנס ומחול ישראלי עכשיוי.

סמל העיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סמל העיר טבריה

סמל העיר אומץ על ידי העירייה ב-24 בדצמבר 1957, אושר על ידי משרד הפנים בנובמבר 1958 ועוצב מחדש בגרסתו הנוכחית ב-2017[113].

טבריה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טבריה, מבט לדרום, מאת הצייר ההולנדי קורנליס דה ברוין שביקר במקום ב-1682
העיר טבריה, מבט לכיוון לבנון, מאת דייוויד רוברטס, 1842

מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז, עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.

במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כאשתורי הפרחי, משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מסוף המאה ה-15. העיר מוצגת בציורים הקלאסיים של ציירי ארץ ישראל מהמאה ה-19 כדייוויד רוברטס וויליאם הנרי ברטלט.

במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, דתיות וחילוניות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה, מהם הפיוט "אוחיל יום יום" מאת רבי דוד חסין מן המאה ה-18. יצירה חילונית ברוח דומה, המתארת את הציפייה לגאולה שתתחיל בטבריה, מצויה בשיר "אגדה" (על שפת ים כנרת) למילותיו של יעקב פיכמן ולחנו של חנינא קרצ'בסקי.

לאחר קום מדינת ישראל נתקבע לטבריה ולתושביה דימוי "עממי", לא מעט בזכות המערכונים "הקפיטריה בטבריה" ו"טבריה תחתית" שכתב נסים אלוני ובביצוע "הגשש החיוור" וכן בזכות סרטי אבא גנוב.

בשנות האלפיים, היוצר שמי זרחין, יליד טבריה, מתאר את העיר בסרטי הקולנוע שהוא יוצר, דוגמת "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012), וכן בספרו "עד שיום אחד", אשר יצא לאור ב-2011.

בקיץ 2023, על רקע תיקון מספר 53 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), שזכה לכינוי "חוק טבריה" והעתירות לבג"ץ נגד החוק, שודרה בכאן 11 הסדרה בת חמשת הפרקים "טבריה – מתחת לקו האדום", המסקרת את העיר, בדגש על הפוליטיקה העירונית.

ראשי העיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערים תאומות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערים התאומות של טבריה הן:

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: טבריה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: טבריה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טבריה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
  2. ^ 1 2 3 4 5 לטבלת הדירוג המלא.
  3. ^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו בעיר פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף אוגוסט 2024 (אומדן).
  4. ^ 1 2 3 4 5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2022
  5. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
  6. ^ שמותיה הקדמונים הנוספים של העיר טבריה הם; מדינת מעזיה, קלאודיופוליס, טבור הארץ, רקת, ותיבריא, ראו להלן ב"אטימולגיה"
  7. ^ ראו כדלהלן "ותחום טִבַּרְיַא - העמק" (מסכת שביעית פ"ט, מ"ב). "מעשה שעשו אנשי טִבַרְיַא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין" (מסכת שבת פ"ג, מ"ד). "הרוחץ במי מערה ובמי טִבַּרְיַא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות - לא יביאם בידו" (מסכת שבת פכ"ב, מ"ה)
  8. ^ ראו: חצר היהודים בטבריה
  9. ^ קדמוניות היהודים י"ח, 36 - 38
  10. ^ ילקוט שמעוני, תהילים, פרק מט רמז תשנ"ח; בראשית רבה כג, א
  11. ^ אריה כשר, ייסודה של טבריה ותפקודה כבירת הגליל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: טבריה - מייסודה עד הכבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר', הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988
  12. ^ זאב וילנאי, שמות ערביים של מקומות בארץ-ישראל: בספרות העברית של ימי הבינים / כתב-עת "ציון",כרך: ה, חוברת א (תשרי ת'ש), עמ':87
  13. ^ מסכת מגילה דף ו, עמוד א
  14. ^ בספרו כפתור ופרח, ב, ירושלים תשנ"ז-תשנ"ח, פרק יא, עמ' 39
  15. ^ שותפו של רבה הספרדי של העיר טבריה הרב מאיר ועקנין מחבר הספר ויאמר מאיר
  16. ^ הרב משה קליערס, טבור הארץ, באתר היברובוקס
  17. ^ אתר עיריית טבריה
  18. ^ טבריה באתר "על ישראל"(הקישור אינו פעיל, 14.6.2020)
  19. ^ Yishai Weinstein, Spatial and temporal geochemical variability in basin-related volcanism, northern Israel, Journal of African Earth Sciences, Volume 30, Issue 4, May 2000, Pages 865–886
  20. ^ גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 11
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה', עמוד ב'
  22. ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4 (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 25.
  23. ^ קדמוניות היהודים, יח, ב, ג
  24. ^ מלחמות היהודים ב, כ, ו
  25. ^ מלחמות היהודים, ג, י, ח
  26. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 274.
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'; דף ל"ד, עמוד א'
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'.
  29. ^ רן שפירא, כנסייה בהפתעה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2007
  30. ^ אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, תולדות היהודים בארץ ישראל, עמ' 14, באתר היברובוקס
  31. ^ שלמה שבא, ארץ ישראל - אוטוביוגרפיה, הוצאת דביר, 2001, עמ' 76
  32. ^ גדעון ביגר, אלי שילר, "טבריה בתקופה הערבית", אריאל שנה תשיעית, חוברת 52 - 53, עמ' 33
  33. ^ אריה יצחקי, "חומות טבריה", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54 עמ' 139
  34. ^ 1 2 אריה גראבויס, "טבריה הצלבנית", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, עמ' 37
  35. ^ בנימין זאב קדר, גלי העלייה - ותחיית היישוב היהודי, בין צלבנים למוסלמים 1187 – 1291.
  36. ^ אריה גראבויס, "טבריה הצלבנית", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, עמ' 40
  37. ^ מובא אצל אברהם דוד, "ראשית היישוב היהודי בטבריה במאה הט"ז", אריאל שנה תשיעית, 1987, חוברת 53 - 54, עמ' 41
  38. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, לתולדות היישוב היהודי, פרק חמישי: השלטון העות'מאני, עמ' 116.
  39. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, עמ' 198. ראו גם: בצלאל רות, בית נשיא, תשי"ג-1953, עמ' 194-172.
  40. ^ י. ברסלבסקי, J. Braslawsky, Jewish Settlement in Tiberias from Don Joseph Nasi to Ibn Yaish / לפרשת טבריה מימי דון יוסף נשיא ועד אבן-יעיש, Zion / ציון ה, 1939, עמ' 45–72
  41. ^ מינה רוזן, יהודים בשירות פח'ר אד-דין השני שליט הלבנון (1586–1635), יד יצחק בן צבי
  42. ^ אמנון כהן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260 - 1804), כתר הוצאה לאור ויד יצחק בן-צבי, 1998, עמ' 211.
  43. ^ Hourani, Alexander, New Documents on the History of Mount Lebanon and Arabistan in the 10th and 11th Centuries H. Beirut, 2010
  44. ^ Joel Rappel, History of Eretz Israel from Prehistory up to 1882 (1980), Vol.2, p.531. 'In 1662 Sabbathai Sevi arrived to Jerusalem. It was the time when the Jewish settlements of Galilee were destroyed by the Druze: Tiberias was completely desolate and only a few of former Safed residents had returned..."
  45. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ-ישראל, עמ' 375-374.
  46. ^ 1 2 3 קרן לוי, "תולדות טבריה ובניינה מתקופת דאהר אלעמר ועד מלחמת העולם הראשונה", מטוב טבריה חוברת 9, הוצאת אריאל, 1994, עמ' 26
  47. ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, עמ' 75
  48. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 182; עמ' 524, הערה 60.
  49. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 105.
  50. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 596, הערה 10.
  51. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 804, הערה 9.
  52. ^ יהושע בן אריה, הנוף היישובי של ארץ-ישראל ערב ההתיישבות הציונית, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן-1990, עמ' 98.
  53. ^ "שלושת הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות", אריאל שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, 1987, עמ' 135
  54. ^ עדו ישראלי, קליטת מגורשי תל־אביב–יפו בזמן מלחמת העולם הראשונה כנקודת מבחן להנהגה המקומית בטבריה, שאנן כ"ח, תשפ"ג, עמ' 8-24
  55. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 60.
  56. ^ עבאסי, מוסטפא, עמ' 60, טבריה ותושביה הערבים בימי השלטון הבריטי : 1948-1918, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2021, עמ' 60
  57. ^ מפת טבריה, 1929, מחלקת המדידות של ממשלת המנדט, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  58. ^ דר י. שפירא, [הצפון⁩, 19 מרץ 1926⁩ חמי טבריה], הצפון⁩, 19 מרץ 1926⁩, 19.3.1926, עמ' 4
  59. ^ יומן חדשות ראשון בעברית על השיטפונות בעיר העתיקה של טבריה, האוניברסיטה העברית
  60. ^ נילי בר און, עידית שלומי, שכונה בהתחדשות: בנייה ורנקולרית, השתמרותה ושימורה בוואדי ניסנאס, אתרים 10, 2017, עמ' 33-31
  61. ^ צילום אוויר של טבריה, 1945, קנ"מ 1:10,000, כולל אינדקס, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  62. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 129.
  63. ^ ערביי טבריה נטשוה לאחר תבוסת הפורעים, על המשמר, 19 באפריל 1948
  64. ^ טבריה רוקנה מתושביה הערביים, הַבֹּקֶר, 19 באפריל 1948
  65. ^ רמי יזרעאל, "המערכה על טבריה במלחמת העצמאות", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 81
  66. ^ אריה יצחקי, "הרס העיר העתיקה במלחמת העצמאות", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 81
    בני מוריס, תיקון טעות, עם עובד, 2000, עמוד 89
    מוסטפא עבאסי, הרס העיר העתיקה בטבריה, 1949-1948, עיונים בתקומת ישראל 19, 2009, עמוד 349
  67. ^ ארנון גולן, "עיצובו מחדש של המרחב הערבי לשעבר", בתוך: ארנון גולן, עורך, מלחמת העצמאות: תש"ח - תש"ט, דיון מחודש, חלק ב', עמ' 926
    יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה תמוז תשנ"ח, עמ' 103
  68. ^ יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה תמוז תשנ"ח, עמ' 106
  69. ^ גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן-גוריון מן היומן, מלחמת העצמאות, תש"ח - תש"ט, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986, פרק אחד עשר, "שנה לשחרור טבריה", עמוד 435.
  70. ^ גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 15
  71. ^ התקפות רצחניות בוצעו מירדן על בית-שאן וטבריה, דבר, 4 ביוני 1970; יעקב ארז, טבריה נכנסה ל"קו האש", מעריב, 5 ביוני 1970
  72. ^ אלעזר לוין, קיראו למכסחי־השדים, כותרת ראשית, 16 בינואר 1985
  73. ^ עידן יוסף, אחרי 21 שנה: החרדים מסירים את החרם מבנק לאומי, באתר הארץ, 10 באפריל 2006
  74. ^ אלי אשכנזי, טבריה או "קבריה"? החרדים והמלונאים בעיר יוצאים לקרב נוסף, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2004
  75. ^ אלי אשכנזי, "כביש כשר" נסלל בטבריה - הכוהנים יוכלו לנסוע ברחוב הראשי, באתר הארץ, 30 במרץ 2004
  76. ^ שירות גלובס, ‏נעצרו 5 חשודים בסיוע לנסיון פיגועי התופת בטבריה וחיפה, באתר גלובס, 7 בספטמבר 1999
  77. ^ איי אונליין, ערבים ישראלים חשודים בביצוע שני הפיגועים אתמול בצפון, באתר TheMarker‏, 6 בספטמבר 1999
  78. ^ רחל הניג, ‏טבריה: יצומצם הבינוי בוואדי רקת, באתר גלובס, 11 בנובמבר 2001
  79. ^ אבי שמול, ‏אושרה הגדלת תחום השיפוט של טבריה ב-5,510 דונם, באתר גלובס, 23 במרץ 2003
  80. ^ תומר לוי, עמירם כהן, אלי אשכנזי, יואב שטרן, ג'קי חורי, חודש ירי הרקטות לעבר טבריה לאחר לילה שקט, באתר הארץ, 18 ביולי 2006
    רקטות לעבר טבריה, כרמיאל, נהריה, צפת, קרית שמונה והגליל המערבי והעליון; אין נפגעים, באתר הארץ, 20 ביולי 2006
  81. ^ מיכל מרגלית, ‏תוכנית מתאר חדשה לטבריה: 60 אלף תושבים עד 2025, באתר גלובס, 9 בספטמבר 2009
  82. ^ רנית נחום-הלוי, טבריה על המפה: משרד הבינוי והשיכון ישווק כ-2,000 דירות בעיר, באתר TheMarker‏, 24 בפברואר 2010
  83. ^ תני גולדשטיין, התחרדות שכונות: כוח השוק או כוח ההתארגנות?, באתר ynet, 9 ביוני 2011
    אתר למנויים בלבד רוני לינדר, למה מאוחדת משלמת 28 אלף שקל בחודש על נכס קטן של חסידות קרלין בטבריה?, באתר TheMarker‏, 19 באפריל 2021
  84. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד נעה שפיגל, אחרי חמש שנים, הבריכה בטבריה נפתחה שוב ומרגיזה את החרדים, באתר הארץ, 11 ביולי 2016
  85. ^ אתר למנויים בלבד עדי דברת, המונים בטיילת וסלפי עם רון קובי: הציבור מחבק את השבת החדשה של טבריה, באתר TheMarker‏, 24 בפברואר 2019
  86. ^ ארז רביב, ‏מותח את הקו / קו אוטובוס שבת פעל בטבריה חד-פעמית ועורר סערה שמשרתת את שני הצדדים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 בפברואר 2019
    אחיה ראב"ד, נסיעה ראשונה באוטובוס השבת של טבריה: "מדינה חופשית", באתר ynet, 9 בפברואר 2019
  87. ^ דנה ירקצי‏, בעקבות כישלון העברת התקציב: השר אלקין הדיח את ראש עיריית טבריה רון קובי, באתר וואלה, 13 בינואר 2020
  88. ^ פרופיל טבריה באתר הלמ"ס
  89. ^ 1 2 אילנית חיות, ‏ביג חונכת קניון בטבריה בהשקעה של 200 מיליון שקל, באתר גלובס, 24 ביולי 2013
  90. ^ אתר למנויים בלבד נמרוד בוסו, טבריה, טבריה, לו היית רמת החייל: הופקדה תוכנית חדשה לאזור היי-טק, באתר TheMarker‏, 10 ביולי 2017
  91. ^ שתי עונות תיירות בטבריה-ארכיון המדינה (11:34 דקות), יו-טיוב
  92. ^ למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2011
  93. ^ סקר תיירות פנים של משרד התיירות, שנערך על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בשנת 2010, שניתן להגיע אליו מ-אתר משרד התיירות
  94. ^ גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה" בתוך, אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 18
  95. ^ הארץ, המועצה הארצית אישרה תוואי חדש לכביש מספר 90 - עוקף כנרת, באתר TheMarker‏, 9 באוגוסט 2006
  96. ^ אבי שמול, ‏עוקף כנרת ייצא מטבריה ויעבור במנהרה מתחת לארבל, באתר גלובס, 20 באפריל 2003
  97. ^ אלי אשכנזי, "דרך בורמה" פתחה פקקים בטבריה, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
  98. ^ שרון קדמי, אולמרט הכריז על כביש 'עוקף טבריה' מצומת גולני לעמיעד כפרויקט תשתית לאומית, באתר TheMarker‏, 3 באוקטובר 2006
  99. ^ לראשונה בישראל: מלון יוקם מעל תחנה מרכזית, באתר גלובס, 12 בינואר 1999
  100. ^ אלעזר לוין, ‏שני קניונים בטבריה: משרד התחבורה אישר בניית קניון במתחם התחנה המרכזית, באתר גלובס, 14 בספטמבר 2004
    רחל הניג, ‏טבריה: הוועדה להתחדשות עירונית אישרה הקמת תחנה מרכזית חדשה, באתר גלובס, 9 בספטמבר 2001
  101. ^ גיא נרדי, ‏שסתום בלב: התחנות המרכזיות תקועות אי-שם במאה שעברה, באתר גלובס, 21 בפברואר 2018
  102. ^ בתכנון: מחיפה לטבריה ברכבת ב-50 דקות בלבד, באתר כלבו – חיפה והצפון, 14 בדצמבר 2019
  103. ^ ישראל מושקוביץ, רוחות עזות גרמו לנזקים במיליונים בטיילת בטבריה: "כמו סרט אימה", באתר ynet, 15 במאי 2022
  104. ^ אחיה ראב"ד, חלם על ים כנרת: המזרקה והמיליונים טבעו, באתר ynet, 24 במאי 2016
  105. ^ יובל שדה, לאחר הסכם פשרה ודו"ח מבקר המדינה: הטיבריום יחזור לפעול בטבריה, באתר כלכליסט, 16 בינואר 2022
  106. ^ אלי אשכנזי, ניני ניניו של הרב משפצים את בית הכנסת שבנה בטבריה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2009
  107. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'
  108. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד, הלכה י"ב
  109. ^ אנציקלופדיה אריאל בערך טבריה, עמ' 2602, מביאה את דברי אשתורי הפרחי "דעתידין מתי עיר הקודש טבריה, תבנה ותכונן, לקום בתחיית המתים, ארבעים שנה קודם כל עולם"
  110. ^ משה מילנר, מנחם מיכלסון, יהודה סלומון, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 91
  111. ^ 1 2 עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, הוצאת משרד החינוך, עמ' 375
  112. ^ משה מילנר, מנחם מיכלסון, יהודה סלומון, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 92
  113. ^ מכתב אישור הסמל למשרד הפנים, עיריית טבריה, 5 בנובמבר 1958
  114. ^ מוספטא עבאסי, ‏משפחת טברי והנהגת הקהילה הערבית בטבריה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, קתדרה 120 תמוז תשס"ו, עמ' 183–200
  115. ^ ראו גם מאמרו: משפחת טברי והנהגת הקהילה הערבית בטבריה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 200-183


דגל ישראל
דגל ישראל
מחוז הצפון
נפות נפת רמת הגולן • נפת צפת • נפת עכו • נפת כנרת • נפת יזרעאל
מפת מחוז הצפון
מפת מחוז הצפון
ערים בית שאן • טבריה • טמרה • יקנעם עילית • כרמיאל • מגדל העמק • מעלות-תרשיחא • נהריה • נוף הגליל • נצרת • סח'נין • עכו • עפולה • עראבה • צפת • קריית שמונה • שפרעם • מע'אר
מועצות מקומיות אבו סנאן • אכסאל • אעבלין • בועיינה-נוג'ידאת • בוקעאתא • ביר אל-מכסור • בית ג'ן • בסמת טבעון • בענה • ג'דיידה-מכר • ג'וליס • ג'ש (גוש חלב) • דבורייה • דיר חנא • דיר אל-אסד • זרזיר • חורפיש • חצור הגלילית • טובא-זנגרייה • טורעאן • יאנוח-ג'ת • יבנאל • יסוד המעלה • יפיע • ירכא • כאבול • כאוכב אבו אל-היג'א • כסרא-סמיע • כעביה-טבאש-חג'אג'רה • כפר ורדים • כפר יאסיף • כפר כמא • כפר כנא • כפר מנדא • כפר תבור • מג'ד אל-כרום • מג'דל שמס • מגדל • מזרעה • מטולה • מסעדה • מעיליא • משהד • נחף • סאג'ור • ע'ג'ר • עיילבון • עילוט • עין מאהל • עין קנייא • פסוטה • פקיעין • קצרין • ראמה • ראש פינה • ריינה • רמת ישי • שבלי - אום אל-גנם • שלומי • שעב
מועצות אזוריות אל-בטוף • בוסתאן אל-מרג' • גולן • הגלבוע • הגליל העליון • הגליל התחתון • מבואות החרמון • מגידו • מטה אשר • מעלה יוסף • מרום הגליל • משגב • עמק הירדן • עמק המעיינות • עמק יזרעאל
מועצה מקומית תעשייתית מגדל תפן
יישובים לשעבר אבוקה • אחוזת נפתלי • אתגר • גבעות זייד • מחנה ישראל • שייח' בראק
ארבע ערי הקודש
ירושלים • חברון • טבריה • צפת
ראשי עיריית טבריה
זאכי אלחדיף שמעון דהאן משה צחר מאיר אדרעי משה צחר יגאל ביבי יוסי פרץ
‏1928–1938 ‏1938–1950 ‏1950–1965 ‏1965–1969 ‏1969–1978 ‏1978–1988 ‏1988–1998
בני קריתי זוהר עובד יוסי בן-דוד רון קובי שמעון מעתוק
(ו. קרואה) 		בועז יוסף
(ו. קרואה) 		יוסי נבעה
‏1998–2003 ‏2003–2013 ‏2013–2018 ‏2018–2020 ‏2020 ‏2020–2024 ‏2024–
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טבריה&oldid=40020734"