דשיל האמט
.jpg) | |
| לידה |
27 במאי 1894 מרילנד, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
10 בינואר 1961 (בגיל 66) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| לאום | אמריקאי |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| עיסוק | סופר |
| מקום לימודים |
המכון הפוליטכני של בלטימור |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה | ספרות בלשית |
| יצירות בולטות | סיפורי The Continental Op (אנ') |
| תקופת הפעילות |
1929–1961 (כ־32 שנים) |
| השפיע על | ריימונד צ'נדלר |
| בן או בת זוג |
|
  | |
דשיל האמט (באנגלית: Samuel Dashiell Hammett; 27 במאי 1894 - 10 בינואר 1961), סופר בלשי אמריקאי. נחשב, לצד ריימונד צ'נדלר, כאחד הבולטים שביוצרי דמות "הבלש הפרטי הקשוח" (Hard Boiled Detective). אביו הספרותי של הבלש סם ספייד, גיבור ספרו "הנץ ממלטה", שהוסרט בשנת 1931 ופעם נוספת ב־1941; הגרסה השנייה נחשבת לאחד מסרטי המפתח של הקולנוע האפל (Film Noir). בצעירותו שימש כבלש בחברת החקירות הידועה פינקרטון, שירת במלחמת העולם הראשונה כסמל ונהג אמבולנס, ובמלחמת העולם השנייה.
את עיקר יצירתו הספרותית כתב בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה העשרים. כתב עשרות סיפורים קצרים וחמישה ספרים בלשיים מלאים, בהם:
- קללת בני דאיין (The Dain Curse); תורגם על ידי סוניה פלץ והופיע בשנת 1967 בספרי שין שין שין.
- האיש הרזה, שתורגם לעברית. עובד לקולנוע לסרט "האיש הרזה" ב-1934.
- הנץ ממלטה (The Maltese Falcon); תורגם על ידי ב. רחל והופיע בשנת 1967 בספרי שין שין שין. תרגום נוסף של [[אסף גברון]] יצא בשנת 2013 ב [[הוצאת כתר]].
- קציר הדמים (Red Harvest), שתורגם לעברית[1], ושימש השראה לסרטו של אקירה קורוסאווה "יוג'ימבו".
- מפתח הזכוכית (The Glass Key), שתורגם לעברית.
במלאת לו 40 שנה נקלע האמט למשבר רציני, אישי ואמנותי, ולאחר פרסום הרומן החמישי שלו לא כתב או פרסם עוד רומנים. יחד עם זאת, היה מעין 'עורך' ויועץ למרבית מחזותיה הנודעים של חברתו ליליאן הלמן, כפי שהודתה בכך היא עצמה. במשך תקופה מסוימת עוד המשיך לחבר סיפורים קצרים או לכתוב תסכיתים/תסריטים, אך למעשה, מאז גיל 40, כפי שהודה בעצמו, יבש מעיין יצירתו.
מאמצע שנות ה-30 ואילך היה פעיל פוליטי בתנועות שמאל, ואף ישב תקופה קצרה בכלא בשל סירובו להסגיר שמות של חברים-שותפים.
ב-1942, למרות שהיה כבר בן 48, התגייס לצבא, אך התנדבות זו לא הועילה לו כאשר ב-1951, בתקופת מקארתי, היות שהיה ידוע בפעילותו ובהשקפותיו השמאלניות, הוא נידון לחמישה חודשי מאסר עקב סירובו להעיד נגד חבריו בתנועות השמאל.
האמט היה נשוי זמן קצר, והוליד שתי בנות. היו לו כמה פרשיות אהבים. עד סוף ימיו התמודד עם האלכוהוליזם הקשה שלו. בשלושים שנות חייו האחרונות חי לסירוגין עם המחזאית ליליאן הלמן. דמותו מוצגת בסרט ג'וליה (במאי – פרד זינמן, תסריט – אלווין סארג'נט, מ-1977; הסרט מבוסס על אחד מסיפוריה של הלמן) ומגולמת על ידי ג'ייסון רוברדס, ואת ליליאן הלמן מגלמת ג'יין פונדה. את ג'וליה גילמה ואנסה רדגרייב, שאף זכתה לאוסקר לתפקיד-משנה על משחקה בסרט זה.
גרסה בדיונית של האמט עומדת במרכז סרט הנאו נואר של וים ונדרס מ-1982 הנושא את שמו(אנ').
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דשיל האמט, ברשת החברתית Goodreads- דשיל האמט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דשיל האמט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
דשיאל המט (1894-1961), דף שער בספרייה הלאומית
