גסיוס פלורוס
| לידה |
המאה ה־1 קלזומנאי, האימפריה הרומית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | המאה ה-1 | ||||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
| |||||||
  | |||||||
גסיוס פלורוס (לטינית: Gessius Florus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 64–66 לספירה, אשר התנהגותו האכזרית והרצחנית הייתה בין הגורמים העיקריים לפרוץ המרד הגדול בשנת 66.
נציב יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלורוס, יליד העיר היוונית קלזומנאי, מונה לנציב יהודה בשנת 64, לאחר ארבעה נציבים שקדמו לו, שהיו אף הם מושחתים ואכזרים, אולם על פי יוסף בן מתתיהו, במקום בו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. ובלשונו: "אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גסיוס פלורוס והראה לדעת, כי למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב".[1] פלורוס התיר לשודדים (בהם הסיקריקיים) לעשות בארץ כרצונם, ובלבד שיתנו לו חלק בשלל השוד.
ביקורו של גאלוס ופרוץ המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממונה על פלורוס היה קסטיוס גאלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה עד כדי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גאלוס, אך עם ביקורו של גאלוס בירושלים, על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גאלוס הרגיע את ההמונים כי יגרום לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד מעשי.
יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו, החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו, כמקובל בנהלים הרומיים, שעם מרדן מנוע מלשטוח את טענותיו לפני הרשויות הרומיות. ניתן לטעון כי דבריו של יוסף בן מתתיהו, שנכתבו רק מספר שנים לאחר האירועים, חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית, ובהיותו מעורב באירועים, נטה לאפולוגטיקה שבאה להטיל את האחריות לפרוץ המרד על כתפי הנציבים הרומים. אולם בהיותו היסטוריון בעל אנליזה היסטורית, הוא פורש בכתביו שורה די ארוכה של גורמים וסיבות להתחוללותו.
באותו הזמן קיבלו הסורים היושבים בקיסריה את זכויות האזרח. מן היהודים נשללו זכויות אלו. הדבר גרם להתמרמרות, אשר אך החמירה כאשר אחד מבעלי המקרקעין הסורים בקיסריה, מנע גישה לבית הכנסת, כאשר בנה מבנים משני צדי השביל המוליך אליו. הדבר גרם למהומות, ופלורוס התבקש להתערב. היהודים הבטיחו לפלורוס שוחד נאה אם יעצור את עבודות הבניה, אך פלורוס, לאחר שקיבל את השוחד, נמנע מלהתערב. סמוך לבית הכנסת פרצה תגרה בין יהודים וסורים, אשר גרמה לכך שהיהודים עזבו את קיסריה, ועברו לעיר נרבתא (למרגלות הרי השומרון), כשספר התורה שלהם עמם. מקרה זה עורר סערת רוחות רבה.
פלורוס לא עשה דבר כדי להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים. הוא הגיע לירושלים, ושם דרש מן העם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב המעשה הזה, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר, ודרש מנכבדי העיר כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפשו בחיים נצלבו. באותו יום נהרגו שלושת אלפים ושש מאות איש.
למחרת היום הצליחה ההנהגה הירושלמית להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חיילי הלגיון החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת הלגיונות הרומים. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, וכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש גופא. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה בלתי הפיך.
ההיסטוריון צבי גרץ כותב על הרס האולמות שהובילו לבית המקדש כי: "במעשה זה התחילו בני ירושלים את המרד בממלכת רומי, מבלי דעת ומבלי לשער מראש את תוצאותיו הגדולות והנוראות".
בצר לו פנה פלורוס אל גאלוס, ודיווח לו על האירועים בירושלים. אך גאלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בירושלים, מראשי ירושלים ומברניקי אחותו של המלך אגריפס השני. גאלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים. ליד יבנה פגש נפוליטנוס את המלך אגריפס השני, והשנים המשיכו את דרכם לירושלים, שם נשא אגריפס נאום נרגש בו ניסה להניא את העם מלמרוד. אך נאומו של אגריפס כלל הצעה כי העם יסכין עם שלטונו של פלורוס, עד שימונה נציב חדש. לכך לא יכול העם להסכים. מעשי האלימות הפכו לגלויים, ופרץ המרד הגדול. לאחר פרוץ המרד, התיר פלורוס לסורים בקיסריה להתקיף את היהודים. רוב יהודי קיסריה נהרגו, והיתר נלקחו לעבדים.
יוסף בן מתתיהו מספר כי לאחר תבוסת גאלוס, בראשית המרד, נשלחו יהודים שתמכו ברומאים ועזבו את ירושלים המורדת אל הקיסר נירון על מנת להטיל את האשמה למאורעות כולם על ראשו של פלורוס. אין לדעת את שעלה בגורלו לאחר הדברים הללו. על פי סווטוניוס בספרו "חיי שנים-עשר הקיסרים" נרצח פלורוס על ידי היהודים[2], אך דבר זה אינו מתיישב עם גרסתו של יוסף בן מתתיהו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני, פרקים יד-כ.
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום יעקב נפתלי שמחוני), ספר ב, פרק יד, פסקה ב.
- ^ סווטוניוס, תרגום: אלכסנדר שור (מלטינית), "חיי שנים-עשר הקיסרים" בפרויקט בן-יהודה, ספר שמיני, הערה מס' 676: "כפי שהוכח אחר כך על פי המאורעות שאירעו, על קיסר רומא, ייחסו היהודים לעצמם והתמרדו, רצחו את המפקח (הכוונה לגסיוס פלורוס) ועוד הניסו גם את הנציב הקונסולרי מסוריה כשבא להחיש עזרה."