לדלג לתוכן

בילי בראג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בילי בראג
Billy Bragg
בילי בראג בהפגנה נגד אלימות משטרתית, מאי 2010
בילי בראג בהפגנה נגד אלימות משטרתית, מאי 2010
לידה 20 בדצמבר 1957 (בן 66)
בארקינג ודאגנהאם, לונדון, אנגליה
שם לידה סטיבן ויליאם בראג
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1977
מקום לימודים Barking Abbey School, Northbury Primary School עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פולק פאנק, פולק רוק, אינדי פולק, רוק אלטרנטיבי, קאנטרי אלטרנטיבי, אמריקנה
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, גיטרה בס
חברת תקליטים כריזמה רקורדס, Go! Discs, אלקטרה רקורדס, קוקינג ויניל, דיין אלון רקורדס
פרסים והוקרה "Spirit of Americana" Free Speech Award (2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר האינטרנט הרשמי של בילי בראג
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סטיבן ויליאם "בילי" בראג (באנגלית: Stephen William "Billy" Bragg; ‏נולד ב־20 בדצמבר 1957) הוא זמר, פזמונאי ופעיל שמאל אנגלי. המוזיקה שבראג יוצר משלבת מרכיבים של מוזיקת פולק, פאנק רוק ושירת מחאה, עם טקסטים שעוסקים על פי רוב בנושאים פוליטיים ורומנטיים.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילי בראג נולד בבארקינג ודאגנהאם[1] כאחד מבניהם של דניס פרדריק אוסטין בראג, מנהל מכירות של יצרן כוסות וכובעים, ושל מארי ויקטוריה ד'אורסו, ממוצא איטלקי.[2] אביו של בראג נפטר מסרטן הריאה ב-1976 בגיל 52 כשבראג בגיל העשרה,[3] ואמו נפטרה ב-2011.

בסיום לימודיו בבית הספר היסודי נכשל בבחינות ה"אילוון פלאס" (אנ'), המסדירות לאיזה סוג בית ספר תיכון ישלחו, דבר שמנע ממנו להתקבל בעתיד ללימודים באוניברסיטה.[4] למרות זאת פיתח עניין בשירה כשהיה בן 12, כשהמורה לאנגלית בחר בו להקריא שיר שכתב עבור שיעורי הבית בתחנת רדיו מקומית.[5] את מרצו השקיע החל מקיץ 1974 בלמידה ובאימון של השימוש בגיטרה חשמלית, עם שכנו פיליפ ויג ("ויגי");[5] הם הושפעו מהלהקות הפנים הקטנות והרולינג סטונז. בלי בראג הושפע גם ממוזיקת פולק ופולק-רוק במהלך שנות ההתבגרות שלו. אמנים כמו סימון וגרפונקל ובוב דילן השפיעו על תחילת הקריירה שלו כיוצר.[5]

בראג הושפע במיוחד מלהקת הקלאש - אותם ראה בהופעה חיה בלונדון במאי 1977, ושנית בקרנבל של רוק נגד גזענות באפריל 1978 - שבעקבותיהם נכנס לראשונה לעולם השימוש במוזיקה ככלי של אקטיביזם פוליטי.[6] חוויית ההופעה והצעידה בקרנבל עזרו לעצב את עמדותיו הפוליטיות השמאליות של בראג, שקודם לכן, לדבריו "העלימה עין" לתופעות של גזענות מזדמנת.[6]

קריירה מוזיקלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הקריירה: שנות השבעים והשמונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 הקים בראג להקת פאנק רוק ופאב רוק בריטי בשם "ריף ראף ו־ויגי" (Riff Raff with Wiggy). הלהקה עברה לפעול בעיירה הכפרית אונדל (אנ') שבנורת'האמפטונשייר בשנת 1978 כדי להקליט סדרת סינגלים, שלא נחשפו לציבור רחב. לאחר תקופה של הופעות בנורת'האמפטונשייר ובלונדון, חזרו לבארקינג והתפרקו ב-1980.[7] לאחר מכן עבד במספר עבודות מזדמנות, בהן עבודה בחנות תקליטים ברחוב הראשי של בארקינג. בראג, שהתאכזב מקריירת המוזיקה שלו שעוד טרם נסקה, התגייס במאי 1981 לצבא הבריטי כטירון ברגימנט ההוסרים האירים המלכותי של המלכה, חלק מחיל השריון המלכותי. לאחר שלושת חודשי טירונות, השתחרר לביתו תמורת 175 £.[8]

לאחר שובו הביתה חימצן את שערו כדי לסמן תקופה חדשה בחייו והחל להופיע לעיתים תכופות בהופעות מסודרות, אך גם בהופעות רחוב, ברחבי לונדון, כשהוא שר לבדו מלווה בגיטרה החשמלית שלו. שם הבמה שלו באותה תקופה היה "Spy Vs. Spy" (בעקבות רצועת קומיקס באותו שם שמופיעה ב"מד מגזין").[9]

בראג מופיע ב-South by Southwest ב-2008.

קלטות הדמו שהקליט לא התקבלו בתחילה בתעשיית ההקלטות, עד שנכנס, מעמיד פנים שהוא איש תחזוקת טלוויזיה, למשרדו של איש מחלקת טיפוח האמנים בכריזמה רקורדס, פיטר ג'נר (אנ').[10] ג'נר אהב את הקלטת שהגיש לו בילי בראג, אך כריזמה רקורדס היו קרובים לפשיטת רגל באותה תקופה, ולא היה להם מספיק תקציב כדי להחתים אמנים חדשים. בראג קיבל הצעה להקליט קלטות נוספות ב-Chappell & Co.‎ (אנ'), וג'נר הסכים לפרסמן כתקליט. האלבום יצא בשם "Life's a Riot with Spy vs Spy" ביולי 1983. זמן מה לאחר מכן שמע את שדרן הרדיו הבריטי ג'ון פיל בשידור אומר כי הוא רעב, ורץ למשרדי ה-BBC עם ביריאני, כך שפיל השמיע שיר מ-"Life's a Riot with Spy vs Spy", אם כי במהירות הלא נכונה (מפני שהאריך-נגן באורך 12 אינץ' נחתך באופן לא שגרתי כדי שיוכלו לנגן בו במהירות 45 סל"ד). פיל התעקש להשמיע את השיר גם בלי האוכל, ומאוחר יותר אף ניגן אותו במהירות הנכונה.[10]

כמה חודשים לאחר מכן עברה השליטה בכריזמה רקורדס לווירג'ין רקורדס, וג'נר הפך עצמאי ולמנהלו המוזיקלי של בראג. פקיד העיתונות של סטיף רקורדס (אנ'), אנדי מקדונלד – שהקים אז חברת הקלטות משלו, "Go! Discs" – קיבל עותק של "Life's a Riot with Spy vs Spy". הוא קנה את הזכויות על האלבום מווירג'ין רקורדס, והוציאו מחדש בלייבל שלו בנובמבר 1983, במחיר הנמוך 2.99 ליר"ש.[11] בערך באותו זמן, אחד ממעריציו המוקדמים, אנדרו קרשאו (אנ'), שניהל את רדיו אייר (אנ') בלידס, נשכר על ידי ג'נר לשמש כמנהל סיבובי ההופעות של בראג.[12]

אף על פי שבראג לא הוציאו מעולם כסינגל, רצועת האלבום "A New England" (אנ'), הפכה ללהיט בגרסת הכיסוי של קירסטי מק'קול (אנ'). גרסת הכיסוי, שלה הוסיפה מק'קול משפט נוסף על הטקסט שכתב בראג, הגיעה למצעד עשרת הגדולים בנובמבר 1983. מאז מותה המוקדם של מק'קול בגיל 41, בראג שר את השיר בהופעותיו בתוספת המשפטים שהוספה מק'קול.[13]

בשנת 1984 הוציא את האלבום "Brewing Up with Billy Bragg", המשלב שירים בעלי תכנים פוליטיים ושירים העוסקים באהבה נכזבת. בשני תקליטיו הראשונים בראג ליווה את עצמו בגיטרה בלבד. שנה לאחר מכן הוציא בראג את האלבום "Between the Wars", מיני-אלבום בעל תכנים פוליטיים. האלבום הגיע לעשרים הראשונים במצעד הסינגלים הבריטי, ובשלו הופיע בראג בתוכנית "Top of the Pops", כשהוא שר את שיר הנושא.

בשנת 1985 יצא בראג לסיבוב ההופעות הראשון שלו בצפון אמריקה, כשחבר הילדות ויגי הוא מנהל סיבוב ההופעות, ולצידו מופיעה להקת הרוק האנגלית "Echo & The Bunnymen".[14] סיבוב ההופעות החל בוושינגטון די. סי. והסתיים בלוס אנג'לס. באותו סיבוב הופעות, בניו יורק, הציג לראשונה את "Portastack" – מערכת הגברה נעה העומדת בפני עצמה במשקל 35 ליברות (בערך 16 ק"ג), שעיצב עבורו המהנדס קרי ג'ונס תמורת 500 פאונד. נשיאת מערכת ההגברה הייתה למסמלת את בראג באותה תקופה.

בשנת 1986 הוציא את "Talking with the Taxman about Poetry" ("שיחות על שירה עם איש המס"), שהצליח יותר מקודמיו. שם האלבום לקוח משיר של ולדימיר מאיאקובסקי, שגרסה מתורגמת שלו הופיעה בפנים העטיפה של האלבום. ב-1987 הוציא את "Back to Basics", אלבום אוסף שבו שירים משלושת פרסומיו הראשונים: האלבומים "Life's A Riot With Spy Vs. Spy" ו-"Brewing Up with Billy Bragg" והמיני-אלבום "Between The Wars". במאי 1988 הגיעה גרסת הכיסוי שלו ל-"She's Leaving Home" של הביטלס, שבאיי-סייד של הופיעה גרסת הכיסוי של Wet Wet Wet ל-"With a Little Help from My Friends", למקום הראשון במצעד הבריטי. שני השירים מקורם בחידוש של שירי "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בשם "Sgt. Pepper Knew My Father" ("סרג'נט פפר הכיר את אבי"). גרסת הכיסוי הושמעה רבות ברדיו, והווידאו קליפ הופיע שלושה שבועות רצופים ב-"Top of the Pops"; בשבוע הרביעי הופיע בראג בתוכנית כשהוא שר את גרסת הכיסוי.[15]

בראג הוציא את אלבומו הרביעי, "Workers Playtime", בספטמבר 1988. באלבום זה הוסיף הרכב ליווי: קארה טייווי על פסנתר; דני תומפסון על קונטרבס ומייקי וולר על תופים. הקרדיט על ההפקה הוענק לג'ו בויד ולחבר הילדות ויגי.[16]

שנות התשעים והאלפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1990 הוציא את האלבום "The Internationale" ("האינטרנציונל") בחברת התקליטים קצרת החיים שלו ושל ג'נר "Utility", שהייתה מעין חברת-בת של "Go! Discs", שאליהם היה בראג עוד מקושר. חלק מהשירים היו חזרה לסגנון השירה בליווי גיטרה בלבד, שאפיין את שיריו הראשונים. באלבום הופיע שיר-מחווה לאחד מהמשפיעים ביותר על סגנונו של בראג, בשיר "I Dreamed I Saw Phil Ochs Last Night" ("חלמתי שראיתי את פיל אוקס אתמול בלילה"), שהוא גרסה מעובדת לשירו של ארל רובינסון "I Dreamed I Saw Joe Hill Last Night", שהוא עצמו עיבוד לשירו של אלפרד הייז (אנ').[17] אף על פי שהשיר הגיע למקום ה-34 בלבד במצעד הסינגלים הבריטי, בראג תיארו כמשמעותי מאוד בעיניו.[18]

בראג בהופעה, 20 ביולי 2008.

אלבומו השישי "Don't Try This at Home" הוקלט בצל מלחמת המפרץ והמלחמה הקרקעית שבאה אחריו, שהשפיעו על הרצועה "Rumours of War" ("שמועות של מלחמה"). אף על פי שבאלבום, שיצא בספטמבר 1991, שירים בנושאים חברתיים, האלבום מתואר יותר כאלבום פופ מסחרי. הסינגל הראשון היה השיר האופטימי "Sexuality", שלמרות הקליפ הנגיש שלו ורמיקס הדאנס שנעשה לו בבי-סייד, הגיע למקום ה-27 בלבד במצעד הסינגלים הבריטי. אחרי האלבום גישש בראג בחברת ההקלטות Chrysalis, אך בסופו של דבר חתם עם "Go! Discs" על עסקה שכללה ארבעה אלבומים תמורת מיליון פאונד; בתמורה הסכים בראג לקדם את אלבומיו בסינגלים ובקליפים.[19] הצליל המסחרי יותר ושיווק אגרסיבי לא השפיעו ממשית על מכירות האלבום, ולאחר סיבוב הופעות ארוך של 13 חודשים בליווי להקה (ה"רד סטראז", בהנהגת ויגי), ותקופת הבראה כפויה מדלקת התוספתן שבה חלה, עזב בראג את "Go! Discs" בקיץ 1992, משלם את יתרת הכסף בחוזה שלו תמורת קבלת הזכויות על שיריו שיצאו בחברת התקליטים.[20]

בראג הוציא לאור את אלבומו "William Bloke" ב-1996, לאחר תקופה שבה עזב את תעשיית המוזיקה כדי לגדל עם בת זוגו ג'ולייט וילס את בנם ג'ק (הבן מוזכר ברצועה "Brickbat": "כעת תמצא אותי עם התינוק, במקלחת"). לאחר המכשור השאפתני שב-"Don't Try This at Home", היה זה אלבום פשוט יותר מבחינה אינסטרומנטלית, והליריקה שלו אישית יותר ואף רוחנית. שם האלבום מתייחס למשורר האנגלי מהמאה ה-18 ויליאם בלייק, שאף מוזכר באחד משירי האלבום.[21]

בערך באותו זמן בקשה נורה גאת'רי (בתו של וודי גאת'רי) מבראג שילחין וישיר כמה משיריו הכתובים, אך הלא מולחנים, שלא אביה. התוצאה היא שיתוף פעולה עם וילקו (אנ') ונטלי מרצ'נט. הם הוציאו ב-1998 את האלבום "Mermaid Avenue",[22] ואת "Mermaid Avenue Vol. II" בשנת 2000.[23] האלבום הראשון היה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית אלבום הפולק העכשווי הטוב ביותר. החלק השלישי, "Mermaid Avenue Vol III", ועוקבו "The Complete Sessions"[24] יצאו ב-2012 לרגל יובל המאה להולדתו של גאת'רי. קרע ביחסיו עם וילקו הוביל את בראג להקים להקה, "הבלוקס", שתלווה אותו בהופעות החיות של שירי האלבום. על יצירת שלושת האלבומים נעשה הסרט התיעודי "Man in the Sand".[25]

התפתחות ההתעניינות בזהות לאומית אנגלית, שהושפעה מעליית המפלגה הלאומית הבריטית ומעברו שלו מלונדון לדורסט הכפרית ב-1999, השפיעו רבות על אלבומו "England, Half English" מ-2002 ועל ספרו "The Progressive Patriot" מ-2006. בספר הביע את דעתו כי סוציאליסטים אנגלים יכולים להיות פטריוטים, ולא רק אישים מהצד הימני של המפה הפוליטית. הוא מתאר את הסופר והמשורר הוויקטוריאני רודיארד קיפלינג כאב-טיפוס ל"אנגליוּת".[26] ב-2007 התקרב לשורשי מוזיקת הפולק, כשהצטרף להרכב הפולק "הכפר המדומיין" (אנ'), הקליט איתו אלבום עם גרסאות עכשוויות לשירי עם אנגליים באותו סתיו, ויצא איתם לסיבוב הופעות.[27]

בדצמבר 2007 ערך בסאות'בנק סנטר ערב לציון שנת החמישים שלו, ובו הציג לראשונה שירים מאלבומו החדש "Mr. Love & Justice".[28] את האלבום הוציא במרץ 2008; זהו האלבום השני של בראג ששמו לקוח משם ספר של קולין מק'אינס (אנ'), אחרי "England, Half English". באותה שנה, במהלך טקס פרסי NME, הופיע בראג בדואט עם הזמרת הבריטית קייט נאש. הם ערבו שני מלהיטיהם הגדולים: נאש שרה את להיטה "Foundations" (אנ') ובראג חידש את השיר "A New England".[29]

ב-2009 הוזמן על ידי סאות'בנק לכתוב טקסט חדש ל"אודה לשמחה", המופיעה בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית של לודוויג ואן בטהובן, שהטקסט המקורי שלו נכתב על ידי פרידריך שילר. התזמורת הפילהרמונית של לונדון ביצעה את האודה עם הטקסט של בראג ברויאל פסטיבל הול אל מול אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, שאיתה נפגש לאחר הטקס.[30]

העשור השני של המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא היה מעורב במחזה "Pressure Drop" שהוצג באוסף ולקם באפריל ובמאי 2010. המחזה, שנכתב על ידי מיק גורדן, ומתואר כ"חלקו מחזה, חלקו הופעה, חלקו מתקן", כוללת שירים חדשים שכתב והלחין בראג. את השירים הוא מבצע במהלך הופעות המחזה, והוא אף הנחה את המחזה כמה פעמים.[31] בראג הוזמן על ידי מייקל איוויס (אנ'), מייסד ומנהל פסטיבל גלסטונברי, לנהל את אזור "לפטפילד" של הפסטיבל, שבו מוזיקה ופוליטיקה שמאלית מעורבים, על פי הגדרת NME.[32] הוא המשיך לנהל את האזור במתכונת זו עד פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי, אז הוסב האזור לתחנה עבור "אלו שזועזעו מהשלכות הברקסיט".[33] בשנת 2011 לקח חלק גם במיזם של תיאטרון בוש (אנ'), "ששים וששה ספרים" (אנ'), ובו כתב קטע המבוסס על הבשורה על-פי לוקאס. בפרויקט זה כתב כל משתתף קטע על פי אחד מחלקי "תנ"ך המלך ג'יימס", ששנת ה-400 שלו חלה באותה שנה.[34]

ב-18 באוגוסט 2013 הוציא אלבום אולפן נוסף, חמש שנים לאחר שהוציא את קודמו "Mr. Love & Justice", בשם "Tooth & Nail". האלבום הוקלט בחמישה ימים בלבד בביתו של המוזיקאי והמפיק המוזיקלי ג'ו הנרי (אנ') בסאות' פסדנה (אנ') וכולל 11 שירים, אחד מהם נכתב עבור הקטע שיצר בראג עבור תיאטרון בוש אודות לוקאס, וגרסת כיסוי לשיר של וודי גאת'רי. האלבום הוא המשך של התהליך שעבר בראג, במהלכו החל לחקור את סגנונות האמריקנה והקאנטרי האלטרנטיבי, תהליך שהחל ב-"Mermaid Avenue"‏ (1998).[35][36] האלבום זכה להצלחה מסחרית, והגיע למיקום הגבוה ביותר במצעדים מאז אלבומו "Don't Try This at Home" ב-1991.[37]

בראג וג'ו הנרי מופיעים ביוניון צ'אפל שאיזלינגטון ב-2017.

בפברואר 2014 החל בסדרת "תוכניות רדיו" ב-Spotify, שבו דיבר עם המאזינים והשמיע פלייליסט של "השירים והאמנים האהובים עליו, והצגת יהלומים מוזיקליים לא-ידועים".[38] ב-14 באפריל 2014 הוציא אלבום מזכרת ו-DVD בשם "Live at the Union Chapel", הקלטת של הופעתו ביוניון צ'אפל (אנ') שבאיזלינגטון ב-5 ביוני 2013, הכולל מבחר שירים מ-"Tooth & Nail" ומבחר משירי אלבומיו הקודמים.[39]

בפברואר 2016 זכה בפרס פורץ-הדרך בטקס פרסי אגודת מוזיקת האמריקנה בממלכה המאוחדת.[40] בספטמבר אותה שנה זכה בפרס רוח חופש הביטוי של האמריקנה, בטקס פרסי אגודת מוזיקת האמריקנה בארצות הברית, שנערך בנאשוויל.[41]

באוגוסט 2016 הוציא את אלבומו ה-11, שיתוף פעולה עם ג'ו הנרי, איתו שיתף פעולה ב-"Tooth & Nail", שנקרא "Shine A Light: Field Recordings from The Great American Railroad". שירי האלבום, שזכה להצלחה מסחרית, נכתבו במסע רכבות משיקגו ללוס אנג'לס שערכו בראג והנרי במרץ של אותה שנה. האלבום הגיע למקום ה-28 במצעד האלבומים הבריטי[42] ולמקום הראשון במצעד אלבומי האמריקנה הבריטי.[43] השניים יצאו לסיבוב הופעות משותף בשם "Shine a Light", שהחל בנאשוויל שבטנסי בספטמבר 2016, ונמשך ברחבי ארצות הברית, קנדה, בריטניה, אירלנד ואוסטרליה.

ספר העיון השני שלו, "Roots, Radicals and Rockers", יצא ביוני 2016. בספר הוא מתאר את ההיסטוריה של תנועת הסקיפל הבריטית, ומאתר את שורשיו של הסגנון המוזיקלי הפופולרי משנות ה-50 ברגטיים, בלוז, ג'אז ומוזיקת פולק אמריקאית. ב-2017 עזר להציב שלט זיכרון (Blue plaque) באולפן בסוהו שבו הקליט דייוויד בואי כמה מאלבומיו הקלאסיים, כחלק מיום המוזיקה של ה-BBC.[44] בנובמבר הוציא מיני-אלבום בשם "Bridges Not Walls".

באפריל 2018 העביר סמינר בשם "Accountability: the Antidote to Authoritarianism" בבנק אנגליה.[45] בטקס פרסי אייבור נובלו במאי, קיבל את פרס התרומה היוצאת מן הכלל למוזיקה הבריטית.[46] בהמשך 2018 הופיע בניו זילנד ובאוסטרליה, וניסה פורמט חדש להופעות, בשם "One Step Forward, Two Steps Back", שבמסגרתו יופיע שלושה לילות רצופים בכל אולם, ובכל לילה ינגן מבחר אחר של שירים מתקופות שונות בקריירה שלו. סיבוב ההופעות נמשך בארצות הברית, בממלכה המאוחדת ובאירלנד.

במאי 2019 יצא ספרו הקצר "The Three Dimensions of Freedom".

פעילות פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך 40 שנות הקריירה המוזיקלית שלו בילי בראג הרבה להתבטא נגד פשיזם, גזענות, אפליה מינית והומופוביה, ותומך ברב-תרבותיות בבריטניה. הוא היה מעורב בפוליטיקה עממית ופעיל בתנועות שמאל, דבר המשתקף גם במילות השירים שלו.[47] בין השאר הוא ביצע גרסאות כיסוי להמנונים סוציאליסטיים ידועים, בהם "האינטרנציונל" ו"הדגל האדום" (אנ'). בראג אמר בראיון: "לא אכפת לי להיות מתויג כזמר פוליטי. הדבר שמטריד אותי יותר הוא להיות זמר פוליטי לא נחשב."[48] לדברי בראג, השפעתו העיקרית הייתה להקת הקלאש: "הפעילות הפוליטית באה פחות לידי ביטוי במילים של הקלאש ויותר בדברים שהם מייצגים, ובפעולות שהם עושים. זה מה שלמדתי מהקלאש, ואני מנסה להישאר נאמן למסורת הזו כמיטב יכולתי."[49]

בשנת 1983 ניצחה המפלגה השמרנית בבחירות וזכתה ברוב של 144 מושבים, ובראג, שהזדעזע מכך,[50] התבטא נגדה תדירות בהופעותיו. הוא הופיע במופעי תמיכה בשביתת הכורים בבריטניה (1984–1985) בערי כורים כמו ניופורט וסנדרלנד.[51] בשנת 1984 הוציא גם מיני-אלבום בשם "Between the Wars", שבו שירים בנושאי מאבקים מעמדיים וסולידריות. בשנה שלאחר מכן ניגן בסיבוב הופעות שמימנה מפלגת הלייבור בשביל לקרב צעירים לרעיונותיה, ולאחר מכן הקים עם מספר מוזיקאים בעלי רעיונות דומים לשלו את "רד וודג'", שבבחירות בבריטניה בשנת 1987 סייעה ללייבור (שהפסידה בבחירות) בקירוב צעירים לרעיונותיה.[52] הם ארגנו ב-1986 סיבוב הופעות, שבו הופיעו, בין השאר, הסטייל קאונסיל, ג'רי דאמרס (מוביל להקת הספשלז) והקומיונרדס (שבה היה חבר ג'ימי סאמרוויל). הוא סייע ללייבור במספר מערכות בחירות, וכן סייע לאונה קינג להיבחר כחברת פרלמנט. בשנת 2010 הודיע על תמיכתו במפלגה הליברל-דמוקרטית. בשנת 2015 תמך במועמדותו של ג'רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור, אך לאחר מספר חודשים הסתייג מתמיכתו והביע חששות לגבי עתידה של המפלגה.

בשנת 1986 הופיע בראג פעמיים בברית המועצות, בתקופת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב.

בשנת 2007 הקים ארגון בשם "Jail Guitar Doors" הפעיל בבריטניה ובארצות הברית. הארגון מספק כלי נגינה לאסירים ומסייע בשיקומם.

בשנת 2010 שלח מכתב לשר האוצר של בריטניה ובו הוא מאיים להפסיק לשלם מיסים, אם ממשלת בריטניה לא תגביל את גובה הבונוסים שמחלקים הבנקים לבכיריהם.[53]

בתקליטיו הראשונים דאג בראג לכיתוב בעטיפת התקליט "לא למכירה בדרום אפריקה", לאור התנגדותו למדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. בשנת 2006 הקליט שיר לזכרה של רייצ'ל קורי שנהרגה על ידי דחפור של צה"ל ברצועת עזה ב-2003. השיר מבוסס על שירו של בוב דילן, "The Lonesome Death of Hattie Carroll".

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "Life's a Riot with Spy Vs Spy" ‏(1983)
  • "Brewing Up with Billy Bragg" ‏(1984)
  • "Talking with the Taxman about Poetry" ‏(1986)
  • "Workers Playtime" ‏(1988)
  • "The Internationale" ‏(1990)
  • "Don't Try This at Home" ‏(1991)
  • "William Bloke" ‏(1996)
  • "England, Half English" ‏(2002)
  • "Mr Love & Justice" ‏(2008)
  • "Fight Songs" ‏(2011)
  • "Tooth & Nail" ‏(2013)
  • "Shine A Light: Field Recordings from The Great American Railroad" ‏ (עם ג'ו הנרי, 2016)
  • "Bridges Not Walls"‏ (2017)
  • "Best of Billy Bragg at the BBC 1983 - 2019"‏ (2019)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בילי בראג בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Deborah Ross, Billy Bragg: Rebel with a cause, The Independent, 11 November 2002
  2. ^ אתר למנויים בלבד Nick Barratt, ‏Family Detective: Billy Bragg, The Telegraph, 31 March 2007
  3. ^ Tony Parsons and Billy Bragg tell of the devastation of losing parents to lung cancer, Mirror, 15 Mars 2012
  4. ^ Andrew Collins (2013). Still Suitable for Miners: Billy Bragg (4th ed.). London: Virgin Books. ISBN 978-0-7535-1245-6., p. 16
  5. ^ 1 2 3 Billy Bragg, Billy Bragg: 'I got this crazy idea I was a poet', The Guardian, 4 November 2015
  6. ^ 1 2 Billy Bragg, British Rocker Billy Bragg Talks About Music and Unions, WorkingUSA, 4 March 1999
  7. ^ Collins, עמ' 67–69
  8. ^ Collins, עמ' 69–79
  9. ^ Collins, עמ' 84
  10. ^ 1 2 Keeping It Peel, Radio 1, BBC
  11. ^ Collins, עמ' 114
  12. ^ Collins, עמ' 209–211
  13. ^ Kirsty MacColl memorial page, Gone Too Soon
  14. ^ Collins, עמ' 138–142
  15. ^ Collins, עמ' 197–198
  16. ^ Collins, עמ' 195
  17. ^ Joe Hill באתר ארכיון האינטרנט
  18. ^ Collins, עמ' 207–209
  19. ^ Collins, עמ' 221
  20. ^ Collins, עמ' 232
  21. ^ Collins, עמ' 248–250
  22. ^ האלבום בקטלוג nonesuch
  23. ^ האלבום בקטלוג nonesuch
  24. ^ האלבום בקטלוג nonesuch
  25. ^ Billy Bragg and Wilco: Man in the Sand (1999), באתר הניו יורק טיימס; עותק מאתר ארכיון האינטרנט, 21 ביוני 2008
  26. ^ Rhyme and Reason, BBC Radio 4, 25 January 2011
  27. ^ אתר האינטרנט הרשמי של הכפר המדומיין (באנגלית)
  28. ^ A big boy now, Never Knowingly Underwhelmed,December 10, 2007
  29. ^ A New England/Foundations – NME, בביצוע Kate Nash And Billy Bragg, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:40)
  30. ^ Greg Mitchell, Billy Bragg’s New Odes to Woody Guthrie—and Beethoven, The Huffington Post, May 05, 2012
  31. ^ Pressure Drop, Wellcome collection; עותק מאתר ארכיון האינטרנט
  32. ^ Jamie Fullerton, Glastonbury Festival announces return of Leftfield with Billy Bragg, NME, Mar 18, 2010
  33. ^ LEFT FIELD, באתר הפסטיבל (נצפה לאחרונה ב-6 בנובמבר 2016)
  34. ^ Terri Paddock, Bush Inaugurates Library Home with 66 Books, WhatsOnStage.com, 9 Jun 2011
  35. ^ Tooth & Nail באתר Allmusic
  36. ^ RAY SUAREZ, Billy Bragg, the Sherpa of Heartbreak, PBS NewsHour, June 3, 2013
  37. ^ מיקומי אלבומיו באתר המצעד הבריטי
  38. ^ Billy Bragg Radio Show באתר Spotify
  39. ^ Billy Bragg to release Live at the Union Chapel, MusicNews, 03 April 2014
  40. ^ UK AMERICANA AWARDS- BILLY BRAGG TO BE HONORED; FEB. 3 IN LONDON, 12.17.15, THE AMERICANA MUSIC ASSOCIATION
  41. ^ AMERICANA MUSIC ASSOCIATION ANNOUNCES LIFETIME ACHIEVEMENT HONOREES, 8.30.16, THE AMERICANA MUSIC ASSOCIATION
  42. ^ "Shine a Light: Field Recordings official UK Chart position", Official UK Charts
  43. ^ "Shine a Light: Field Recordings official UK Americana Album Chart debut", Official UK Charts
  44. ^ James Hanley, BBC Music Day Blue Plaque unveiled in honour of David Bowie, MusicWeek, June 15th 2017
  45. ^ One Bank Flagship Seminar - Billy Bragg: Accountability - the Antidote to Authoritarianism, באתר Bank of England
  46. ^ THE IVORS 2018 באתר Ivors Academy
  47. ^ Kirsty Walker, Billy Bragg in Facebook protest as he refuses to pay income tax unless RBS bonuses are curbed, Daily Mail, 19 January 2010
  48. ^ Bernard Perusse, The Gazette, Interview: Billy Bragg, Canada.com, 16 June 2008
  49. ^ Rob Brunner, Billy Bragg on The Clash, Entertainment Weekly, 30 June 2000
  50. ^ Collins, עמ' 144
  51. ^ Collins, עמ' 146
  52. ^ Tranmer, Jeremy (2001). "'Wearing Badges Isn't Enough in Days Like These': Billy Bragg and His Opposition to the Thatcher Governments" (PDF). Cercles: Revue Pluridisciplinaire du Monde Anglophone. Rouen, France: University of Rouen. 3: 125–142. ISSN 1292-8968. נבדק ב-6 בפברואר 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  53. ^ סוכנויות הידיעות, הזמר בילי בראג מאיים: אפסיק לשלם מסים, באתר ynet, 19 בינואר 2010.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בילי_בראג&oldid=40005314"