איישישוק
 סמל איישישוק | |
 | |
| כנסיית העיר | |
| מדינה |
 ליטא |
|---|---|
| מחוז |
 מחוז וילנה |
| רשות מקומית | שלצ'ינינקאי |
| תאריך ייסוד |
1070 (סברה) 1384 (אזכור ראשון) |
| שטח | 7 קמ"ר |
| גובה | 159 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 2,822 (1 בינואר 2023) |
| קואורדינטות | 54°10′N 25°00′E / 54.167°N 25.000°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
איישישוֹק (או לעיתים אישישוק, כך ביידיש איישישאָק; בליטאית: Eišiškės, בפולנית: Ejszyszki, ברוסית: Эйшишки) היא עיר ברשות מקומית שלצ'ינינקאי שבמחוז וילנה בליטא (כ-60 ק"מ דרום-דרום-מערבית לווילנה), על גבול בלארוס.
עד השואה הייתה עיירה יהודית מובהקת, שיהודים היוו בה את רוב האוכלוסייה. מאז המלחמה משמשת איישישוק כמרכז אזורי לכפרי הסביבה בתחומי החינוך והבריאות.
מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר ממוקמת במישור מיוער, על אם הדרך הראשית העתיקה שבין וילנה לנובוגרודק, באזור ללא חשיבות כלכלית או אסטרטגית, כלומר ללא מחצבים או מכשולים טבעיים. הנהרות באזור אינם מהווים נתיבי מים כיוון שהם רדודים מדי למעבר כלי שיט.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הסברה המקובלת נוסדה העיר על ידי המצביא הליטאי איישיס בשנת 1070 ונקראה על שמו[1], בכך קדמה בכ-250 שנה לווילנה. העיר נזכרת בהסכם קניגסברג מ-1384, אז הייתה בחזקתו של הנסיך הגדול ויטולד שלחם כנגד המסדר הטבטוני, ההסכם הביא לסיום הלוחמה. ליד העיר נמצאת טירה עתיקה מן המאה ה-14, ששימשה את צבאו של ויטולד.
בהמשך הפכה העיר למרכז מנהלי ומסחרי חשוב של האיחוד הפולני-ליטאי, בשל מיקומה על הדרך וילנה-הורדנה-ורשה והייתה לאחוזת המלך הפולני. העיר נפגעה ב-1655 בשריפה גדולה במסגרת מלחמת רוסיה-פולין ונפגעה שנית ב-1706 במסגרת המלחמה הצפונית הגדולה, פגעים אלה הביאו לירידת קרנה כעיר מסחר מרכזית. מעמדה שב וירד עם חלוקת פולין, עת הפך כל הפלך לחלק מהאימפריה הרוסית. בעת מלחמת רוסיה–צרפת (1812) שבה העיר ונבזזה, ככל הנראה שוקם מבצר העיר העתיק על ידי כוחות נפולאון[2]. לאחר ההתקוממות הפולנית של 1863 ידעה העיר תנופת פיתוח מואצת ונבנו בה בתים עשויים לבנים, במקום בתי העץ שאפיינו אותה ושגרמו לשריפות חוזרות ונשנות, בהם "השרפה הגדולה" בשנת 1895 בה נשרפו כמעט כל בתי העיירה[3] וכן פנקס הקהילה ורישומי החברה קדישא, עובדה המקשה על מחקר האוכלוסייה היהודית בעיר. בתקופה זו הגיע שיעור היהודים בקרב תושבי העיר לכ-80% (שיא שנרשם ב-1820[4]).
לאחר תקומת פולין העצמאית ב-1918 שויכה לפלך נוֹבוֹגְרוּדוֹק. ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי צבא גרמניה הנאצית ובספטמבר חוליות איינזצגרופן הוציאו להורג את כל יהודיה (ראו להלן בפרק השואה). בהמשך מלחמת העולם השנייה התמקמו בסביבות העיר כוחות ארמייה קריובה שזינבו בכוחות הגרמניים. העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ביולי 1944.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדויות קדומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 997 דיווח הבישוף אדלברט מפראג על קיומן של קהילות יהודיות בליטא[5]. לפי האנציקלופדיה הכללית הפולנית של שנת 1883 ישבה באיישישוק בשנת 1145 קהילה קראית[5]. הנסיך הגדול ויטולד הוציא בשנת 1341 "חוק יהודים" הנותן תוקף נוסף לזכויות שהעניק סבו ליהודי ליטא, 20 שנים קודם לכן ובהן הזכות להתיישב בעיירות בריסק, הורדנה, טרוקי ואחרות, איישישוק אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן לשער כי גם יהודיה נהנו מכתב זכויות זה. יהודי העיר דיווחו על קיום מצבות בבית הקברות משנת ה'ק"א (1340)[5].
רוב יהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז מחצית המאה ה-18 היו התושבים היהודים למעלה ממחצית האוכלוסייה בעיר. האוכלוסייה היהודית זינקה במאה ה-19 מ-660 נפש ב-1847 ל-2376, שהיוו למעלה מ-70% מהאוכלוסייה, ב-1897. זינוק זה נובע מהחוקים שאסרו על היהודים להתגורר בכפרים וחייבו אותם לעבור עיר. עם זאת, מסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החלה להרשם ירידה בגידול האוכלוסייה היהודית בעיר והאחוז שלה באוכלוסייה קטן, עקב הגירה לארצות הברית ועלייה לארץ ישראל. עם זאת, היהודים ריכזו בידם את רוב-רובה של כלכלת העיר. ב-1925 היו 130 מתוך 132 עסקים בעיר (בתי מסחר ובתי מלאכה) בידי יהודים וב-1935 היו 106 מבין 117 בעיר בידי יהודים[6]. בעלי המלאכה היהודים קיימו אגודת "בעלי מלאכה" שהעניקה הכשרה לאוּמנים וקיימה לצידה ארגוני צדקה למשפחות בעלי מלאכה עניים או בלי מלאכה שנפלו למשכב, קופות ארגוני צדקה אלה הוצבו בבתי הכנסת של בעלי המלאכה, למלאכותיהם השונות.
קיבוץ הפרושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קהילת המתנגדים, שהורכבה מתלמידי חכמים שראו בלימוד תורה ערך עיקרי, הוקמה בעיר על ידי הרב הצדיק ר' משה. לפי הסברה מדובר במשה בן רבי אהרון הלוי הורביץ, שלימד בתקופת הגר"א[7]. הוא הקים את בית המדרש הישן וקיבץ סביבו תלמידים רבים. שיא פעילות הישיבות הליטאיות בעיר (בית המדרש הישן ובית המדרש החדש) היה באמצע המאה ה-19, אז נכללה העיר יחד עם וולוז'ין ומיר בביטוי "על דרכי מיר, איישישוק וולוזין" כשם נרדף לתרבות בחורי הישיבות הליטאיות המתמידים[8].
איישישוק עיר ישנה ובלה. רחובותיה מלאים רפש עד הברכיים, בתיה בתי עץ שפלים ויושביה יהודים רצוצים, שחוחים... אולם עיניהם העמוקות והשחורות - הפיקו גם רגש גאווה כי על כן בני איישישוק הנם - מרכז התורה בליטא, שנייה לולוז'ין הקרובה. בתי המדרש מלאים אברכים ככלוב, אברכים מכל הסוגים, מקרוב ומרחוק. כולם ישבו ויהגו בתורה, ובני העיר יספיקו להם לחם ותבשיל. ואחדים מבעלי הבתים - חרדים קיצונים - מנצחים על כל התכונה. רודפים באף וחימה כל אברך אשר נמצא בידו ספר חשוד, מתנפלים על מעונותיהם ומחפשים בארגזיהם וכל ספר אשר אינו נושא עליו חותם התורה וההוראה יחרימו.
התנועה הציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בטרם התכנס הקונגרס הציוני הראשון, התקיימה בעיר קבוצת משכילים שקראו עיתונות עברית כגון "המליץ" ו"הצפירה"[10]. ביזמת ילדיו של הדיין בעיירה, (אליעזר -ר' לייזר ) יצחק וולקני (וילקנסקי) ואחיו, מאיר, התכנסה אגודה ציונית בעיר, למורת רוחם של "בעלי הבתים" החרדים וראשי ציבור "קיבוץ הפרושים". אחותם, שרה, לימים גננת בנהלל ובראשון לציון, ייסדה בה את אגודת "רק עברית", שחרתה על דגלה דיבור בעברית בלבד[11].
עד מהרה התחלקה הקהילה לשני קטבים, חרדים ליטאים קנאים ובהם רוב בעלי הבתים בעלי האמצעים מזה, וציונים-משכילים, צעירים, בעלי-מלאכה ועובדי-כפיים מזה. הציונים כינסו אספות בהם סיפרו לקהל אודות בנימין זאב הרצל ורעיונותיו. החל משנת 1897 נמנו בעיירה "שוקלי שקל" (כלומר משלמי מס להסתדרות הציונית ובעלי זכות בחירת צירים לקונגרסים). עדות להתלהבות הציונית ניתן למצוא בעובדה שבעיירה נמכרו באותה עת 140 מניות של "אוצר התיישבות היהודים" במחיר 10 רובל למניה, סכום גדול ביותר עבור הציוני הממוצע.
מאידך, הזמינו אנשי קיבוץ הפרושים את החפץ חיים לשאת דרשה חריפה כנגד הציונות, אך ללא הועיל. רבה של העיר, ר' יוסף זונדל הוטנר, מנע את הוצאת הציונים מחוץ למחנה ואף אישר בשתיקה שקניית שקל אינה מעשה הסותר את ההלכה. כך הצטרפו לציונות גם אברכים רבים. ב-1904 נוסד בעיר סניף פועלי ציון וכנגדו גם סניף של תנועת הבונד, שמשכה צעירים ציונים עובדים. התנועה הציונית והבונד נלחמו ביניהן על אחזקתה של הספרייה היחידה בעיר.
בראשית המאה ה-20 הוקם באיישישוק, לאחר מאבק מר עם החרדים, שגרר גם הוא דרשה חריפה של החפץ חיים, חדר מתוקן בו למדו בעברית. ב-1905 נוסד גם גן ילדים עברי בראשותה של שרה וילקנסקי. בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוקם בית ספר עברי, בו למדו התלמידים על ארץ ישראל, השתלמו בעבודה חקלאית והעלו מחזות בעברית, מתוך מגמה לעלות לארץ ישראל. מבוגרים למדו עברית וציונות בשיעורי ערב ובעיר נפתחו גם תיאטרון עברי של להקת חובבים וספרייה עברית למבוגרים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו לפרוח בעיירה גם תנועות נוער ציוניות. קמו תנועות מקומיות כגון "חרות ותחייה", "פרחי ציון" ו"הקלוב על שם ברנר" וב-1924 סניף של השומר הצעיר. בשנים 1925–1926 התחולל גל עלייה גדול לארץ ישראל מפולין ובכלל זה מאיישישוק, בה נוסד סניף של תנועת "החלוץ".
השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-17 בספטמבר 1939, כתגובה לכיבוש פולין, הוקם בעיירה, כמו בליטא כולה, ועד קומוניסטי חצי-צבאי שאסר על ההתארגנות הציונית וסגר את בתי הספר העבריים. מאוחר יותר באותה שנה, בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, סופח אזור וילנה לליטא העצמאית, שהייתה מדינה "חופשית". עקב כך נמלטו לווילנה יהודים רבים מפולין ואיישישוק הפכה לעיירת-מעבר בדרכם וריכזה פעילות של מבריחי-גבול שהבריחו יהודים מהגבול הפולני אל ליטא. יהודי איישישוק קלטו את זרם הפליטים וסיפקו להם מקומות לינה, מזון וניירות שיסייעו להם בדרכם לווילנה וקובנה[12]. במקביל, גברו מאוד ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי העיר מצד שכניהם.
בראשית יוני 1940 צורפה ליטא לברית המועצות כרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. ב-23 ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, נכנסו כוחות צבא גרמניה לליטא וכבשו ללא קרב, בין היתר, גם את העיירה. הכוחות הגרמניים עברו בעיירה בדרכם לחזית. היהודים ישבו ספונים בבתיהם במשך שלושה שבועות, כאשר יום ולילה חולפים ברחובות טורי צבא אדירים ומכל עבר נשמעות קריאות ניצחון ושמחה על מפלת המשטר הקומוניסטי והיהודים.
לאחר הכיבוש הוצבה בעיירה פלוגה שהעבידה את יהודי העיירה הגברים בגילאים 16 - 60 בעבודות כפייה במסגרת ארגון טוט. אט-אט הוטלו על היהודים גזרות ועינויים שונים כגון ריכוז כל חפצי הערך שלהם במשרדי הפיקוד הצבאי, אילוץ אנשים להתפשט ברחוב ולנקותו, אילוץ יהודים לטבול במי-קרח בנהר, תלישת זקני יהודים כמופע ראווה בכיכר ועוד. שיאי ההתנכלות היו שריפת ספרי תורה וציוד מבתי הכנסת, חילול בית הקברות והמקווה.
בערב ראש השנה תש"ב צוותה כל האוכלוסייה היהודית (כ-4,000 איש, רובם תושבי העיר וחלקם תושבי כפרים סמוכים) להתרכז בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, תוך איום שמי שיימצא בביתו למרות הצו, יומת במקום. בשלב זה נמלטו מן העיר ליערות כ-500 יהודים, רובם ככולם נורו מיד על ידי כוחות משטרת העזר הליטאית שהקיפו את העיירה[13]. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי (24 בספטמבר 1941) הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי היה הרב אחרון של העיירה איישישוק ונשרף עם ספר תורה על ידי הנאצים ועוזריהם.
רבני העיירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאיישישוק ולמדניה יצא שם בעולם היהודי, חלק מרבני העיירה התפרסמו:
- רבי משה אריה לייב גרודזנסקי, עד תקע"ז (1817)[14] - אביו של רבי דוד שלמה גרודזנסקי וסבו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי
- רבי משה יוסף מליפנישוק - מתלמידי רבי חיים מוולוז'ין. בהמשך רבה של קרינקי[15]
- רבי אברהם שמואל רבינוביץ', עד לפטירתו בתרכ"ט (1869) - מחבר "עמודי אש" ומהמתנגדים לתנועת המוסר
- רבי בן ציון שטרנפלד - לימים רבה של בילסק ומגדולי פוסקי ההלכה בדורו
- רבי אליקים שלמה שפירא[16], עד תרמ"ה (1885)[17] - לימים בגרודנה, עלה לארץ ישראל
- רבי צבי הירש מה-יפית
- רבי יוסף זונדל הוטנר, בין השנים תרנ"ז - תרע"ט
- רבי שמעון רוזובסקי - מועמד המזרחי, לצדו פעל כדיין הרב נפתלי מנחם הוטנר, מועמד החרדים לרבנות העיר ובנו של הרב הקודם
תיעוד, מחקר והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1950 ערך יוצא העיירה שאול ברקלי, יחד עם יוצאי העיירה שחיו באותה עת בישראל, ספר זכרונות ועדויות בשם "איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות".
הפרופסור להיסטוריה יפה אליאך, חוקרת שואה וחוקרת החיים היהודיים שלפניה בעיירות פולין וליטא ניצולת העיירה בעצמה ומקדישה חלק גדול מעבודתה לעיירה. היא הקימה את "מגדל החיים" במוזיאון השואה האמריקני ובו תמונות וקטעי חיים מאיישישוק. בשנת 2003 התכוונה ליצור דגם חי של עיירה, כדוגמה ל"שטעטל" אופיינית בראשון לציון, אך המיזם לא יצא לפועל בסופו של דבר[18].
הנשיונל ג'יאוגרפיק הוציאו סרט על האיינזצגרופן - יחידות הרצח הצבאיות הגרמניות במלחמת העולם השנייה. בסרט זה יש עדות בתמונות של צלם גרמני, וכן עדות בסיפור של ניצול, על הטבח באיישישוק[19].
בבית העלמין הדרום (בת ים) יש אנדרטת זיכרון ליהודי איישישוק שנרצחו בשואה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות (בצירוף תמונות), יצא לאור על ידי הוועד לניצולי איישישוק במדינת ישראל, תש"י גרסה דיגיטלית
- רחל גרוסבאום-פסטרנק, "איישישקי", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 124–129.
- Eliach, Yaffa (1999), There Once Was A World: A 900-Year Chronicle of the Shtetl of Eishyshok, Back Bay Books. ISBN 978-0316232395
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה צינוביץ, איישישוק עיירת הפרושים, יהדות ליטא, כרך א', עמ' 218 והלאה, באתר ספריית העיר ניו יורק
- העיירה ב"מאתר העיירות" של JewishGen
- איישישקי במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
אישישוק (ליטא), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפי האנציקלופדיה הרוסית הכללית ברוקהויז-עפרון, ראו שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות בעדויות, עמוד 19
- ^ שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמוד 26
- ^ עדות בת הזמן: "המליץ" (עמוד 2)
- ^ ראו גרף השוואת אוכלוסין באתר יהודי ליטא, הדף על איישישוק, תחת הכותרת (בליטאית: Žydų ir kitų Eišiškių miestelio gyventojų skaičiaus santykis 1765-1939m הקווים הסגולים מציינים אוכלוסייה יהודית והקווים בצבע בורדו - גויים)
- ^ 1 2 3 ראו שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמוד 20
- ^ שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמוד 65
- ^ שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמוד 28
- ^ ראו למשל אצל שמואל צ'רנוביץ, כדור-ראש וכדור-רגל, פסקה שישית
- ^ שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמ' 38
- ^ הפרק לפי שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמודים 45-57
- ^ פבזנר (וילקנסקי) שרה באלבום משפחות ראשון לציון.
- ^ ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמודים 69-79
- ^ ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמוד 91
- ^ רבי משה אריה ליב גרודזנסקי, באתר אישי ישראל
- ^ במכתבו על ישיבת וולוז'ין מכונה בשם "יוסף איישישאקר"
- ^ תולדותיו באתר אוצר החכמה
- ^ אליעזר אפרתי, דור ודורשיו, עמ' 59, וילנה תרמ"ט
- ^ השטעטעל עשה עלייה - כתבה בערוץ 7
- ^ עדות על איישישוק ותמונות בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על יחידות הרצח הגרמניות - האיינזצגרופן.
