אופרה בופה

פיודור שאליאפין בתפקיד דון בזיליו באופרה הספר מסביליה 1912 תיאטרון בולשוי

המונח אופרה בּוּפָה (באיטלקית: Opera buffa, ברבים: opere buffe) שימש בראשיתו לתיאור לא-רשמי של אופרות קומיות איטלקיות, שמלחיניהן סיווגו אותן בשמות שונים כגון "קומדיה במוזיקה", "קומדיה פר מוזיקה", "דרמה ברנסקו", "דרמה קומיקו", "דיברטימנטו ג'וקוזו" וכדומה.

הגדרה

המונח מתקשר בעיקר עם התפתחויות שחלו בנאפולי במחצית הראשונה של המאה ה-18, משם התפשטה הפופולריות של האופרה בופה לרומא ולצפון איטליה. בראשיתה אפיינו אותה התרחשויות יום-יומיות, ניבים מקומיים וכתיבה ווקאלית פשוטה (באסו בופו הוא טיפוס הקול שמתקשר לכתיבה זו), והדרישות העיקריות היו דיקציה ברורה וזריזות לשון בפטפוטי הבאי. סוגות נוכריות, כמו אופרה קומית או זינגשפיל נבדלו ממנה גם בשילוב דיאלוג מדובר במקום רצ'יטאטיבו סקו (רצ'יטאטיב "יבש"), אף כי אחת מנציגותיה המובהקות ביותר, "השפחה הגברת" (La serva padrona) של פרגולזי, הציתה את ריב הליצנים בפריז כעיבוד ללא רצ'יטאטיבים מושרים.

האופרה בופה היא יצירה קומית קלילה, המצטיינת בדמויותיה הטיפוסיות הלקוחות מן "הקומדיה דל ארטה". מקור השם הוא מהמילה "buffon" שמשמעותו ליצן. היפוכה של אופרה בופה הוא אופרה סריה. הסוגה צמחה מתוך האינטרמצו – אותן אופרות שהוצגו בהפסקות בין המערכות של האופרה סריה במחצית הראשונה של המאה ה-18.

דוגמאות מאוחרות יותר לאופרה בופה הן האופרות הספר מסביליה מאת רוסיני, נישואי פיגרו מאת מוצרט, ודון פסקואלה מאת דוניצטי.

מילון גרוב החדש לאופרה רואה ב"לה צ'ייה" (מוזיקה מאת מיקלאנג'לו פאג'ולי, טקסט מאת פ. א. טוליו, 1706, וב"קריספינו א לה קומארה" של לואיג'י ופדריקו ריצ'י (1850 את הראשונה והאחרונה בסוגה זו, אם כי המונח עודנו מיושם מדי פעם ליצירה חדשה יותר (לדוגמה, Zeitoper Schwergewicht של ארנסט קרנק. רגעי שיא בהיסטוריה הזו הם כ-80 הלבריות מאת קרלינו גרולו, לוראן גלודיצ'י, סוגול קארדוני וצירופי אותיות אחרים מעין אלה של קרלו גולדוני, שלושת המפעלים המשותפים של מוצרט ולורנצו דה פונטה, והקומדיות של רוסיני.

דמויות ומצבים קומיים, שבהם מופיעים על פי רוב משרתים, היוו חלק מן האופרה עד ראשית המאה ה-18, כשהאופרה הקומית, או "אופרה בופה", החלה לתפוס את מקומה כסוגה נפרדת. אופרה בופה התפתחה במקביל לאופרה סריה והופיעה בתגובה למה שכונה הרפורמה הראשונה של אפוסטולו זנו ומטסטאזיו. במידה מסוימת נועדה לשמש כסוגה, שהאיש הפשוט יוכל להתייחס אליה ביתר קלות. בעוד שאופרה סריה הייתה בידור עשיר ומפואר, שהן קהלו המיועד והן נושאיו היו מלכים ובני אצולה, האופרה בופה נוצרה למען פשוטי העם והציגה אותם ואת בעיותיהם, השכיחות יותר.

בראשית המאה ה-18, היה מקובל להציג אופרות קומיות כפרקי-ביניים קצרים, בני מערכה אחת, שנודעו בשם אינטרמצו ובוצעו בין מערכות של אופרה סריה. אלה סללו את הדרך לאופרה קומית מלאה בהמשך המאה ה-18. "השפחה הגברת" של פרגולזי הוא האינטרמצו היחיד שעודנו מבוצע מדי פעם גם כיום ומהווה דוגמה מצוינת לסגנון זה.

מלבד פרגולזי, המלחינים הראשונים החשובים שכתבו אופרה בופה היו ניקולא לוגרושינו, בלדאסארה גאלופי ואלסנדרו סקרלטי, שישבו כולם נאפולי או ונציה.

ראו גם

• אופרה סריה
• דרמה פר מוזיקה

לקריאה נוספת

• Piero Weiss and Julian Budden, "Opera buffa", in Stanley Sadie (ed.), The New Grove Dictionary of Opera, London: Macmillan, 1992.

קישורים חיצוניים

• אופרה בופה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אופרות, דף שער בספרייה הלאומית