פוּפֵילוֹ

Judeo-Italian

Alternative forms

• פוּפֵילוּ (pupelu)

Etymology

Inherited from Classical Latin populus (“people, nation; community”), from Old Latin poplus, from an earlier *poplos, from Proto-Italic *poplos (“army”), of unknown origin.

Verb

פוּפֵילוֹ (pupelo) m

1. (collective) people (persons forming or belonging to a particular group)

   Synonym: יֵינְטַה (yenəṭa /⁠jenta⁠/)

   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ”, in נְבִיאִים‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 16, leaf 2, right page, lines 7–8:

     אֵי טוּ נוּן אוּרַארֵי פֵיר לוּ פוּפֵילוֹ קוּוֵיסְטוֹ אֵי נוּן אַלְצַארֵי פֵיר אֵיסִי קַאנְטוֹ אֵי אוּרַאצִיאוֹנַה אֵי נוּן פְרֵיגַארֵי אִן מִי קֵי נוֹ אִייוֹ אִינְטֵינוֹ טִי׃ (Judeo-Roman)

     ʾe ṭu nun ʾuraʾre per lu pupelo quvesəṭo ʾe nun ʾaləṣaʾre per ʾesi qaʾnəṭo ʾe ʾuraʾṣiʾonah ʾe nun pəregaʾre ʾin mi qe no ʾinəṭeno ṭi.

     /E tu nun urare per lu pupelo questo, e nun alzare per essi canto e uraziona, e nun pregare in mi, ché no intenno ti./

     And do not pray for this people; and do not raise any chant or prayer for them, and do not plead with me, for I do not hear you.